שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: עידו ארז , מוטי קמחי, shutterstock

    הנגיף חשף את השקר שבאיחוד האירופי

    מה שווים ערכי השיתוף של הארגון כאשר אוסטריה מסרבת לטפל בחולים מאיטליה וגרמניה אוסרת על ייצוא ציוד רפואי? מתברר שעניי עירך קודמים

     

      (צילום: רויטרס)
    הלוויה של קורבן נגיף קורונה באיטליה(צילום: רויטרס)

    זו יכולה הייתה להיות שעתו היפה של האיחוד האירופי, אבל רעיון לחוד ומציאות לחוד. לפני כמה ימים ביקשה ממנו איטליה סיוע אבל אף מדינה לא נחלצה לעזרתה. סיוע הגיע, באופן אירוני, מבייג'ינג. 31 טון של ציוד רפואי ורופאים. גרמניה אסרה על ייצוא של מסיכות ומכונות הנשמה, ויתר המדינות אוגרות ציוד רפואי לעת צרה. עניי עירך קודמים. מדינות במזרח אירופה, יוון וקפריסין, שבהן אין כמעט חולים, מסתגרות בתוך עצמן. הטיפול בקורונה נעשה מתוך ראייה לאומית וחד-צדדית.

     

     

    איטליה הקורסת הפכה למקום המסוכן בעולם להידבק בנגיף הקורונה. יש מחסור עצום במכשירי הנשמה וציוד רפואי. הלוויות נערכות באיחור. ביקורי חולים אסורים. הכלכלה משותקת. המדינה שאוכלוסייתה דורגה במקום השני בעולם בבריאות ובמקום הרביעי מבחינת יעילות המערכת הרפואית, נראית כמו מוזיאון ללא מבקרים.

     

    הביקורת כלפי מדינות האיחוד גוברת באיטליה, שמרגישה נבגדת על ידו בפעם השנייה. משבר הפליטים ב-2015 הציב אותה בחזית והיא נאלצה כמויות אדירות של פליטים. פרט לכמה מדינות באיחוד, בעיקר גרמניה, האחרות סירבו לעשות זאת במסגרת מנגנון החלוקה שקבע הארגון.

     

    משבר הקורונה מציב בפני האיחוד דילמות קשות. מצד אחד, אמנת ליסבון ואמנת שנגן מאפשרות למדינות לסגור גבולות מטעמים של בריאות הציבור, צעד שנראה הכרחי בזמן מגפה.

     

    מצד שני, האיחוד חרט על דגלו את עקרון הסולידריות והעזרה ההדדית. משבר הקורונה הוא מקרה מבחן למשמעותה של "קהילה" אירופית ושל "סולידריות" יבשתית. יש ציפייה מצד מדינות שנפגעו יותר, כגון איטליה וספרד, לקבל סיוע וציוד רפואי ממדינות שהנגיף היכה בהן פחות, כגון יוון, סלובקיה ופולין. אם אכן קיימת קהילה אירופית, מדוע הטיפול בנגיף צריך להיות לאומי ולא כלל-אירופי, באופן שמאפשר שימוש בציוד רפואי לפי מדד אובייקטיבי של נזקקות רפואית?

    מוסדות האיחוד האירופי נזכרו להתערב מאוחר מדי ונכשלו בשלושה תחומים. ראשית, בתיאום ושיתוף פעולה בין מדינות ובין מוסדות בריאות בניסיון לראות תמונה רחבה כלל-אירופית ביחס למידע ושימוש בציוד רפואי זמין. תיאום שיתוף פעולה נדרש גם ברמה הפוליטית, מאחר שלהחלטות שמתקבלות במדינה אחת – למשל, לא לסגור גני ילדים או לא למנוע כניסה של אזרחים ממדינות סיכון – ישנה השפעה על מדינות אחרות.

     

    שנית, היעדר גבולות משפטיים של מותר ואסור במאבק בקורונה. גבולות אלו הכרחיים לא רק כלפי ממשלות אלא במיוחד ביחס לתאגידי ענק, ספקיות ציוד רפואי ועסקים קטנים, שבמצב הקיים נוהגים לפי שיקול דעתם. בהיעדר גבולות ברורים לשימוש בחוקי חירום, כל מדינה נוהגת לפי שיקול דעתה, ללא אסטרטגיה כלל-אירופית.

     

    שלישית, עיקרון הסולידריות נותר סיסמה ריקה מתוכן. הנציבות האירופית אישרה ב-16 במרץ סגירת גבולות לשם הגנה על בריאות הציבור. איסור זה הוא גורף מדי. אזורי הסיכון אינם מדינות אלא מחוזות (מדריד בספרד או לומברדיה באיטליה), וניתן להמירם בבידוק אינדיבידואלי במעברי גבול. המהלך חותר תחת הרעיון של הקהילה האירופית. מהי סולידריות כאשר אוסטריה מסרבת לטפל בחולים מאיטליה וגרמניה אוסרת על ייצוא ציוד רפואי? ייתכן שגם הסולידריות האירופית מתה במגיפה.

     

    • ליאב אורגד הוא פרופסור בבית הספר לאודר לממשל במרכז הבינתחומי הרצליה, וראש קבוצת המחקר "אזרחות גלובלית" באוניברסיטה האירופית בפירנצה ובמרכז למדעי החברה בברלין

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים