הכי מטוקבקות

העולם השתגע פעמיים

הייתי צריך שמישהו יזרוק אותי לבריכת קרח בינואר כדי שאדע שזה באמת נכון. 16 נקודות פור על סיטי ומשחק חסר. 30 שנות בצורת של ליברפול בדרך להיגמר. מה עוד יכולה לעולל לנו הקבוצה המטורפת הזו? ואז הגיעה הקורונה הארורה. גם לכם יש מה להגיד? כתבו לנו טורים לכתובת: kick@ynet.co.il

חגי גירש, KICKפורסם: 05.04.20 , 12:12

האמת, אני מתחיל לכתוב את מה שהייתי אמור לכתוב בסוף ינואר. אני מרגיש שמשהו עומד לקרות. הבן שלי אמר לי שהאליפות כבר די בטוחה. האוהדים באנפילד שרו לפני שבוע שהולכים לזכות בתואר... אבל אני עדיין לא חוגג. גם קלופ אמר שכולם יכולים להתחיל לשמוח, חוץ ממנו והשחקנים. גם אני לא. בפעם האחרונה שראיתי איך זוכים באליפות הייתה ב־89 – בשנת הי"ב שלי (תעשו לבד חישוב בן כמה אני בערך).

לא משנה. כך או כך, מי חשב שיעברו כול כך הרבה שנים עד שהקבוצה המטורפת הזו שאנחנו כל כך אוהבים תזכה שוב. ולמה מטורפת? עד שנת 89 היו כל כך הרבה אליפויות, גביעים, גביעי אירופה ומה לא. שלטנו באנגליה. הכל הלך כל כך חלק וקל. אני זוכר את עצמי יושב מול הטלוויזיה ורואה את גמר הגביע. הקבוצה מנגד עלתה ליתרון במחצית. אבל מה זה משנה. ידעתי שבמחצית השנייה דלגליש, ראש ואולדריג יכבשו והסוף יהיה כמו באגדות, תמיד טוב. כך התנהל העולם. לא משנה מה קורה במגרש. בסוף ליברפול תנצח. זה היה אך טבעי.

הכל נעצר. שחקני ליברפול(צילום: getty images)

ושנת 89 עברה חלפה לה. שנה עוברת. ועוד אחת. ודווקא מנצ'סטר יונייטד מתחילה לתפוס את מקומה של אהובתינו. אני לא בן אדם שונה (משנאה לא משוני), ולא אכפת לי שמה של הקבוצה שמצליחה. אבל השנים עברו ומנצ'סטר משיכה לשלוט. מה קורה פה? באנפילד בטוחים שזה זמני, שאוטוטו חוזרים לזכות בתארים. אבל שנה נוספת עוברת ועוד כמה – וכלום. פה גביע הליגה, שם גביע... זה לא זה.

ואני גר בישראל ולא מחשיב את עצמי כאוהד שרוף שהולך לכל משחק או לפחות רואה בטלוויזיה כל דקה. ואני חושב על תושבי העיר הלא נוצצת הזו, שחייהם מסתובבים סביב הקבוצה. הם הם הסובלים. הם אלו שכל שבוע הולכים לעודד בגשם, ברוח ובעיקר בנשמה. ומשבת לשבת נשמתם נקרעת עוד ועוד. והם חוזרים לבתיהם חפויי ראש. יושבים בפאבים בפרברי העיר ולא מבינים איך. ולא יודעים מה. וחוזרים לעבודתם השגרתית והבנאלית. ואף על פי כן נוע תנוע. הם מתייצבים מדי שבוע בקופ או בכל מקום אחר באצטדיון ושרים לפני המשחק את השיר המפורסם בעולם של עולם הכדורגל. ומקווים.

כבר כתבתי שהשנים עוברות? אז הן ממשיכות לעבור. וכתרי האליפויות הולכות ללונדון – לארסנל, לצ'לסי ולמי לא? וגם מנצ'סטר סיטי שמה כסף גדול ומתחילה לזלול את התואר החשוב בממלכה. ומה איתנו? ומשום מקום הקבוצה המטורפת שלנו מזכירה מדי פעם שהיא נמצאת. שיש עבר. כל כך הרבה עמים חזרנו לעבר, רק כדי לנחם את עצמנו. אז ב־2005 קרה נס חד פעמי. ראיתי כדורגל לא מעט בחיי. ובמחצית כאשר מילאן הובילה 0:3 רציתי ללכת הביתה. אבל משהו בתוכי אמר לי לתת כבוד.

השחקנים השקיעו, הזיעו. "תן להם את הכבוד הראוי להם. תישאר עד סוף המשחק", חשבתי לעצמי. זו הייתה אחת ההחלטות הטובות בחיי. שעה וחצי אחר כך, בחצות הליל כאשר בחוץ חושך מוחלט, השמש שהייתה בחצי השני של כדור הארץ שלחה קרניים גדולות ואדירות לאיסטנבול ולעיר הנמל שבאנגליה. זה היה אחד משלושת הלילות היפים בחיי.

אז אין אליפות, אבל לפחות אנחנו מעודדים שאנחנו תמיד בצמרת, פה ושם זוכים בתארים. יש תקווה. ואיתה נמשיך. ואם אותם אוהדים ממשיכים ללכת שבי אחרי הקבוצה שכולנו כול כך אוהבים, מי אני שאאבד את התקווה הזו לימים יפים יותר?

2019. אחרי שנים של כמעט, נוצר קרב צמוד עם סיטי. סוף סוף ליברפול ממש מאיימת על התואר. עוד מחזור ועוד אחד. מנצחים. עושים מה שצריך לעשות. אבל גם סיטי. גם היא לא מפסיקה לנצח. והיא מובילה במעט. רק בנקודה. נקודה לכול הרוחות. אבל גם נקודה בודדת מספיקה כדי להפריד בין אליפות לכלום. בין שמחה לעצב.

סטיבן ג'רארד מניף את גביע ליגת האלופות(צילום: AP)

ומתחילה עונה חדשה. כעט ברור שיהיה קרב ראש בראש בין המאכזבת שלנו לסיטי. הניצחונות לא מפסיקים. וסיטי מועדת פה ושם. מה קורה פה? השבועות נוקפים, המחזורים עוברים... צריך לקבל סטירה כדי להאמין שזו המציאות. צריך להצליב כמה עיתונים כדי לוודא שאף אחד לא "מרמה". ואולי בערוצי הספורט מביימים משחקים בהם ליברפול מנצחת? אולי תכף מישהו יגיד שהכול בדיחה, ליברפול בכלל במקום 7, נאבקת על מקומה באירופה...

שמישהו באמת יזרוק אותי לבריכת קרח בינואר כדי שאדע שזה באמת נכון. 16! נקודות פור על סיטי ומשחק חסר. אוי מיי גוד! איצ אן בליביבול! ואני מנסה להיזכר בעונת האליפות האחרונה. 30 שנה. 30! שנה לך תזכור. מה עוד יכולה לעולל לנו הקבוצה המטורפת הזו? פעם זה נעשה בפתאומיות ובדרמה גדולה (2005 באיסטנבול), ופעם מכינים אותנו כבר בינואר שיש סיכוי טוב שהתואר יחזור. מה נסגר איתכם שם באנפילד?

אבל אני כאמור ספקני מאוד. כדורגל משחקים 90 דקות ובאנגליה יש 38 מחזורים. עד שזה לא רשמי האליפות האחרונה אי שם ב־89 עדיין אחרונה. והפער בטבלה ממשיך לגדול. העולם השתגע. זה לא אמיתי.

ופתאום הכול כול כך מוזר. איזה נגיף מסתורי משכיח הכול. מה לעשות – הבריאות חשובה יותר מהספורט. אבל גם לשגרה החדשה אני מתחיל להתרגל, וכך אפשר להתחיל להציץ מדי פעם מה קורה בליגה הטובה בעולם. החלטה כזו, דיון כזה, יאאלה. רוצים כבר לראות את הצלחת. חיכינו יותר מדי. את לא תגזלי מאיתנו את הכיף יא קורונה מעצבנת.

30 שנה – כן אזכור.

רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו