ספורט כמרכיב "משנה חיים"
מדינת ישראל התברכה באקלים מושלם לספורט, בנוער מעולה. תכנון נכון והנעה לספורט מתוך תשוקה ומשאבים ייצרו לנו השקעה עם תשואה חברתית נהדרת. גם לכם יש מה להגיד? כתבו לנו טורים לכתובת: kick@ynet.co.il
בימים אלו חשים אוהבי הספורט ברחבי העולם את חסרונו הגדול. הפסקת הליגות, דחיית תחרויות ושידורים חוזרים יוצרים בקרב מיליונים געגוע עז לחוויה הספורטיבית האישית. לא במקרה, הספורט הוא ללא ספק "הסם" הבריא ביותר שיש לנו להציע ובקלות ניתן להגדיר אותו "כתרופה ללא מרשם" הטובה ביותר לחוסן מנטלי ובכלל לתחושת האיזון והסיפוק האישית. אבל לא אעסוק כאן במשחקי ליגת העל או באולימפיאדה שנדחתה לנו בשנה, אלא אבקש לפרק את הספורט לחלקים הקטנים ביותר, לנסות ולהציף בפני מי שבידו לשנות דברים את מהות הספורט כמרכיב "משנה חיים", לא פחות.
מדינת ישראל לא הציבה את הספורט בראש סדר העדיפות מעולם. התקציבים זניחים (למרות שיפור ומאמץ בשנים האחרונות), האגודות הקטנות מפרפרות בין חיים לחוסר יכולת לשרוד, שיעורי הספורט (או כפי שאנו קראנו להם "שיעורי ההתעמלות") במרבית מוסדות החינוך הינם ברמה בינונית במקרה הטוב, וגם בקרב מועדונים רבים ההתנהלות אינה מקצועית דיה. וכאן המקום לייצר תפיסה שונה ביחס לספורט, לא רק כמקור בידור להמונים (מוטיב חשוב לכשעצמו), אלא כנושא שיכול לשנות את החברה הישראלית כולה.
בישראל של 2020 יותר ויותר נערים/ות בגילאי 13 ומעלה פשוט מפסיקים לעסוק בספורט. הסיבות לכך רבות ואמנה את חלקן: עודף מסגרות תחרותיות היוצרות לחץ בקרב המשתתפים שלא רואים בעצמם ספורטאי-על אלא מחפשים את המסגרת הספורטיבית, העובדה שרבים מהצעירים נקלטים באגודות הכדורגל והכדורסל ולבסוף ככל שהפירמידה מתחדדת מוצאים עצמם בקצה הספסל (ולא פעם עם רגשי נחיתות ותחושת חוסר מסוגלות), וחלקם הגדול - וכאן הבעיה - יכלו לעסוק בענף אחר אם רק מישהו היה מאתר אותם, מאיר את עיניהם. לנסיבות הללו אפשר להוסיף רמת אימון נמוכה (לא ככלל כמובן, ישנם גם מאמנים מעולים), אבל לא פעם, כשהילד/ה מגיעים למסגרת האימון הראשונה שלהם באזור גילאי כיתה ג או ד', הם "זוכים" במאמן הצעיר "והזול" ביותר שיש למועדון להציע. או אז מתרחש אפקט המאמן הראשון שלי – והמאמן האחרון שלי. היעדר כלים וגישה יכולים לייצר תהליך הפוך ולשלול ממי שהגיע עם חדוות משחק את הרצון לעסוק בספורט.
חשוב לציין כי גם חלק לא קטן מההורים "תורם את חלקו", אלו שאינם שם בכדי לתמוך אלא בכדי לדחוף, אלו השוכחים שהצלחה נבנית כתהליך, כדרך ארוכה. אותם הורים המנהלים עם הילד "שיחת חתך" אחרי כל משחק, או כפי שמכנים אותה "חניון או קניון" - קרי, אם הקבוצה ניצחה פנינו לפיצה בקניון, אם הפסידה לא עלינו, ישר לחניון והביתה. להתנהלות זו תוסיפו מראות וקולות של אלימות מילולית מהיציע (וכן, אני מדבר על "הורים מעודדים" לילדים בכיתה ה'), או הורים אשר שעה לאחר הגול הראשון של הילד כבר שוכרים לו מאמן אישי, מאמן כושר ויועץ מנטלי. מערכת הלחצים הזו חסרת פרופורציה, ולא פעם מתרחשת מוקדם הרבה מהנדרש, תביא את רוב הילדים לסף שבירה מהיר, תסכול מהיעדר הצלחה וחוסר רצון לעסוק בספורט. תפקיד ההורה הוא להיות שם עבור הילד, כמנטור הורי, כגורם המכיל והתומך, האוהב והמאתגר. חשוב "לדחוף" את הילדים לעיסוק בספורט, אך מרגע שהחלו התפקיד משתנה. מאמן כבר יש לו, עכשיו אתם היו הורים, מלווים ואוהדים לדרך!
אז איך יוצרים שינוי? איך הופכים את הספורט לנחלתם של עוד ועוד ילדים ואיך מבטיחים שיצמח כאן דור של עוסקים בספורט, גם אם לא מקצועי, פשוט ספורט במלוא מובן המילה, כזה שייצר דור בריא יותר, חזק יותר מנטלית? ישנן הרבה דרכים, אבל הבסיסית ביותר היא להנגיש את הספורט מתוך אהבה. הספורט צריך להיות מושא לתשוקה מצד העוסקים בו. נדרשת הבנה שלא כולם יהיו אלופי עולם או שחקני ליגת העל. אבל עצם העיסוק בספורט יעשה אותם טובים יותר, כבני אדם פשוטו כמשמעו. ספורט מחנך לעקביות, התמדה, עבודה קשה, יעדים, דרך ומחויבות, ספורט משריש ערכים, אחריות קבוצתית ואישית ויוצר הסתגלות לאורח חיים בריא יותר, וכאן כבר טמון הרווח הגדול ביותר של החברה.
ואחרי האהבה שהיא יסוד הנושא, צריכה להיות מערכת שלמה. ספורט חייב להיות חלק מהשגרה המשפחתית (כן, עדיין אין תחליף לדוגמה אישית), הן בעיסוק המשפחתי בספורט (ביחד ולחוד) והן בבילוי באירועי ספורט כמשפחה, בין אם יציאה למשחק, תחרות או ריצה משותפת. השלב הבא צריך לכלול את ההתאמות הנדרשות: אנחנו חיים בעולם שונה ומשתנה, לא יעזור לנו אם ננסה לכפות, אנחנו צריכים להשתלב. שיעורי הספורט וחווית הספורט של הילדים צריכים לכלול את המוטיבים התואמים את ימינו אנו, אימונים בסגנון נינג'ה, אימון פונקציונלי (קרוספיט), עצימות שונה ואתגר המשלב את הפיזי, המנטלי וגם מייצר בסיס אותו ניתן לחלוק. ועוד לא נגעתי בהיבטים כלכליים ארוכי טווח הנגזרים מחברה בריאה ופעילה יותר, בהיבטים של חינוך, כבוד ובעובדה הפשוטה כשאתה עוסק בספורט אתה עוסק פחות בדברים אחרים.
בשנים האחרונות אירחה ישראל תחרויות בינלאומיות רבות, החל מהג'ודו, הכדורסל, התעמלות אמנותית, טניס ואופניים. כל אירוע כזה אמור לארח כמה שיותר ילדים וילדות, כל אירוע שכזה הוא הזדמנות לחבר אותם לספורט ממקום של תשוקה, אהבה והערצה לאלו המתמידים והמגיעים להישגים. את "הבינוניות" צריך לעקור מהשורש ועלינו לנתב כמה שיותר משאבים ממשלתיים ועירוניים להעצמת חווית הספורט. מדינת ישראל התברכה באקלים מושלם לספורט, בנוער מעולה. תכנון נכון והנעה לספורט מתוך תשוקה ומשאבים ייצרו לנו השקעה עם תשואה חברתית נהדרת.
*הכותב עוסק באימון מנטלי לספורטאים ואירועי ספורט
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
לפנייה לכתב/ת 
