הרשל'ה וסבא רבא שלי מאחורי מסך הברזל
תרבות היידיש בברה"מ, שפרחה לפני מלחמת העולם השנייה, נשכחה או שמא הושכחה. וזה כולל את אבא של סבתי, משה גרשנזון, שכתב את הרשל'ה מאוסטרופולי. איך זה קשור ליום הניצחון על הנאצים המצוין היום?
התקופה הקצרה בין שתי מלחמות העולם כללה פריחה של תרבות ביידיש במזרח אירופה, ובשטחי האימפריה הרוסית לשעבר נרשם מעין תור זהב פורה על רקע שיפור מסוים במעמד היהודים. בתקופה הזו פעל בקייב שבאוקראינה תיאטרון יהודי שנשא את השם "משולחס" (בית המשל). המוסד התרבותי הזה, על כל חבריו, נשכח אחרי מלחמת העולם השנייה יחד עם אישים ומוסדות יהודיים רבים אחרים מברה"מ. אבל אני לא שכחתי, שהרי אלמלא היה תיאטרון "משולחס", כנראה שגם אני לא הייתי קיימת.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
סבא רבא שלי, משה גרשנזון, היה ממקימי התיאטרון והכוכב העולה שלו. תחילה כשחקן, אחר כך כבמאי, לבסוף כמחזאי. הוא נולד ב-1903 בשטעטל בשם צ'רניהיב, בפלך ווהלין שבאוקראינה, וב-1922 הגיע לקייב כדי ללמוד הוראה בפקולטה היהודית. כאמור, זו הייתה לכאורה תקופה טובה עבור יהודים בברית המועצות: הם כבר הורשו לעזוב את תחום המושב וללכת ללמוד, ואף לקיים חיי פנאי בשפתם, לפני שסטאלין החל למסד את האנטישמיות.
במסגרת לימודי ההוראה בקייב החל להיווצר חוג תיאטרון שממנו צמח "משולחס", ובו הכיר גרשנזון את חנה ינובסקיה. הם נישאו ונולדה להם בת אחת, רוּמה, שהייתה סבתא שלי. עם השנים התקדם גרשנזון לתיאטרון רציני יותר בקייב ("התיאטרון היהודי על שם שלום עליכם"), ובין לבין היה עובר בין שטעטלים באוקראינה ואוסף פולקלור יהודי, מאזין לסיפוריה של סבתו, טועם את ההווי של עולם שכבר אז נעלם והלך והיום אין ממנו זכר כלל.
כך נולד המחזה המפורסם ביותר שלו, "הערשעלע אסטראפאלער" (הרשל'ה מאוסטרופולי), ששילב בין הפולקלור היהודי של מזרח אירופה לבין ביקורת חברתית אנטי-קפיטליסטית, שהרי באותה תקופה עוד היו מרבית היהודים בסביבה סוציאליסטים אדוקים. ההצגה נחלה הצלחה והיא הועלתה לא רק בקייב אלא בכל העולם דובר היידיש, כולל בתיאטרון היהודי הלאומי במוסקבה שם זכתה ל-12 הרמות מסך במופע הבכורה.
משה גרשנזון היה תלמידו של שלמה מיכאלס, המנהל המיתולוגי של התיאטרון היהודי הלאומי במוסקבה וממקימי הוועד האנטי-פשיסטי. השנה הייתה 1941, ומיכאלס היה בעיצומן של ההכנות להעלות את המחזה החדש של גרשנזון, "חכמי חלם". המלחמה כבר פרצה ובני המזל בין יהודי קייב פונו מזרחה למרכז אסיה (במה שנקרא "אבקואציה"). גרשנזון היה עם משפחתו בבשקיריה כשהגיע אליו מברק עם הזמנה ממיכאלס לסיים את העבודה על "חכמי חלם" ולהעלות אותו. נראה שאנשי תיאטרון והומור נחשבו עובדים חיוניים אפילו בימי לחימה אלה.
הוא הגיע למוסקבה רק כדי להיות מפונה זמן קצר לאחר מכן עם התיאטרון לטשקנט שבאוזבקיסטן, ובינתיים הספיק לכתוב עוד כמה דברים קטנים. ההצגה לא עלתה בסוף, וגרשנזון חזר אל משפחתו שבינתיים פונתה מבשקיריה לאלמה-אטה, קזחסטן.
באותם ימים הוא כבר היה בן 38, אינטלקטואל עדין, בעל עודף משקל קל וחבר באיגוד הסופרים והמחזאים הסובייטי. במילים אחרות - בעל פטור מגיוס. פעם אחר פעם נאמר לו שהתרומה שלו בעורף תהיה גדולה לאין שיעור, אך רגשות האשם לא עזבו אותו - לא רגשות האשם הקולקטיביים על כך שהוא יושב באבקואציה בזמן שרוב הגברים נלחמים על המולדת, ובאופן יותר ספציפי - על הישרדותו של העם היהודי.
הוא לא זכה להילחם יותר מכמה חודשים, ונהרג באפריל 1943 במהלך קרב עקוב מדם מול הנאצים ליד העיר קרימסק שבמחוז קרוסנודר ברוסיה. חבריו לנשק סיפרו לאחר מכן על מפקד טוב והגון, ושנים אחר כך כתב אחד מחייליו לעיתון "פראבדה" האוקראיני על מילותיו האחרונות של משה גרשנזון, שהיו: "האנשים שלנו הצליחו לפרוץ קדימה, אני לא מת לשווא".
גרשנזון לא מת לשווא ולא רק בגלל גבורתו בשדה הקרב, אלא גם מכיוון שבמותו הוא בעצם הציל על משפחתו. השלטון הסובייטי, שהציל את היהודים במלחמת העולם השנייה, ביצע תפנית חדה ביחסו אליהם לאחריה, ובמיוחד אחרי שישראל קמה כמדינה עצמאית עם אוריינטציה מערבית ולא הפכה לחלק מהגוש הקומוניסטי כפי שקיווה סטלין.
מיכאלס נרצח ב-1948 על ידי משטרת הביטחון הסובייטית (ה-MVD) בתאונת דרכים מבוימת במינסק, וגורל דומה חיכה לרבים מחברי הוועד האנטי-פשיסטי, שהואשמו ב"קוסמופוליטיות" מכיוון שנסעו לאירופה בסוף שנות ה-30 על מנת לגייס תמיכה נגד הנאצים והואשמו בריגול.
אנשי רוח יהודים אחרים נרדפו בעילות דומות ו-13 מהם זכו לשם "הרוגי מלכות 1952" לאחר שנרצחו בכלא במוסקבה. זה היה חלק ממסע הנקמה האישי של סטאלין בעם היהודי, שכלל בין היתר את "משפט הרופאים" ומעצר של עוד עשרות אלפים.
כך או אחרת, סיפורו של משה גרשנזון הוא לא רק סיפור משפחתי או אישי על אדם שיצירתו מצליחה – חרף הקשיים שהוערמו עליה - להדהד שנים לאחר מכן. זהו סיפורו של דור שלם של יהודים מברה"מ, סיפור שמחד נמחק על ידי הקומוניזם בשם אידיאולוגיה רצחנית, ומאידך הוצנע על ידי הציונות בשם הפוליטיקה.
יום השנה לניצחון על הנאצים ולסיום מלחמת העולם השנייה באירופה, המצוין היום (שבת), הוא נקודת מפתח סמלית של התהליך הזה. היום שלאחריו נותרה יהדות ברה"מ הן מאחורי מסך הברזל הבינלאומי והן מאחורי מסך הברזל של הנרטיב בישראל.
לפני כמה שנים גיגלתי בעברית את שמו של משה גרשנזון ומצאתי עוד פיסת מידע הקשורה בעקיפין ליצירתו. מתברר ש"הרשל'ה מאוסטרופולי" היה מושא לפולמוס רציני בישראל ב-1951. באותם ימים נאסר בחוק על העלאת הצגות ביידיש בארץ, אבל ביוני אותה שנה התעקשו תיאטרון "גולדפאדן" בתל אביב והבמאי נתן וולפוביץ' להעלות את המחזה בשפת המקור, מה שגרם להעמדתם לדין.
תחושה של גאווה ממלאת אותי כשאני חושבת ששמו של סבא רבא שלי נקשר במאבק שהתנהל בישראל לשימור התרבות הגלותית והישנה, ובניסיון לא לוותר על כל אלה ללא קרב לטובת האתוס הציוני והשפה העברית כשליטות בלעדיות ויחידות במרחב הזה ובתודעה של כלל הישראלים.
אני, מנגד, בת מזל לחיות בזמנים שבהם אני יכולה לחלוק את סיפורו הכל כך גלותי של הסבא רבא הכל כך גלותי שלי, פה במדינת ישראל, ולכלול אותו בתוך הנרטיב של כולנו. כפי שהיה צריך להיות כבר מזמן.
- נטלי שטבסקי היא אמנית ומוזיקאית, פעילה חברתית ומנהלת בקהילת הפייסבוק "רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן
"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
