סוד הקיום שלנו: וקשרתם לאות על ידך
איזו תקווה יש לנו, בני התמותה הפשוטים, לחשוף את סודותיו המאתגרים של היקום הנמצאים גבוה מעל לתקרת השכל האנושי? שהרי אומרים: ראוי לו לאדם להרבות לחקור בשכלו, אבל שידע את מקומו. אולם הסקרנות האנושית, אחד ממאפייני האינטליגנציה, מגלה שכמו אז כך גם היום - בן האנוש חש את הצורך להבין את חידת החיים ומשמעותם
חשבו על הקיום כרשת ענקית שכולנו שזורים בתוכה, אבל אין באפשרותנו לחוות את כולה, אנחנו מוגבלים רק למקום המצאנו.
בכלים האנושיים העומדים לרשותנו אנחנו לא מסוגלים לראות את המציאות כולה, אבל מה אם יכולנו לראות את כולה? מה אם יכולנו להבין איך הבריאה כולה מתחברת, להיות מסוגלים לראות מעבר לזמן ולמרחב ולהכיר את מחשבתו של הבורא?
אבל איזו תקווה יש לנו, בני התמותה הפשוטים, לחשוף את סודותיו המאתגרים של היקום הנמצאים גבוה מעל לתקרת השכל האנושי? שהרי אומרים: ראוי לו לאדם להרבות לחקור בשכלו, אבל שידע את מקומו. אולם הסקרנות האנושית, אחד ממאפייני האינטליגנציה, שטבועה בדמנו והזכורה לנו היטב מסיפור חווה, מגלה שכמו אז כך גם היום - בן האנוש חש את הצורך להבין את חידת החיים ומשמעותם.
עוד כתבות מעולם הקבלה
זהו נושא המרתק את האנושות כולה שאינה מרפה לשאול ולחקור, לדעת ולגלות קשרי סיבה ותוצאה, יחסי גומלין, ולהבין באמת איך ולמה הכול קורה.
נזר הבריאה בורך ביכולת נדירה - החשיבה, שהיא מנוע הצמיחה האנושי ועמוד השדרה של הציוויליזציה. היא הכרחית לקיומו ושרידותו של המין האנושי ומהווה מערכת פיגומים התומכת במבנה העולם שלנו. היא נסתרת מעיני כל, אך היא מעצבת את המציאות והקיום האנושי שלנו מיסודו. היא מפסלת את תפיסת העולם שלנו ומאחדת ומייחדת אותנו כמין אנושי.
בעזרת החשיבה אנחנו בונים סדר מתוך התוהו ובוהו ומעצבים את העולם. חלמנו ודימינו ולמדנו על בשרנו שלחיים יש חיים משלהם והמציאות מתעתעת להפליא ומסתירה אף יותר ממה שהיא חושפת.
המוח רוצה להבין את העולם ולא תמיד מצליח לספק תשובות המניחות את הדעת, כך יוצא שבהעדר תשובות מלאות שירוו את הדעת הצמאה ויפייסו את הנפש השואלת, הסוערת והמפוחדת, עולים וצפים להם באופן די טבעי הרהורים ושאלות שנותרים לרוב ללא מענה ומגלים אתחולשתנו הנצחית - מעצם היותנו בני תמותה, לא נועדנו להבין הכול.
דבר קיומו של כוח על-טבעי מוביל לשערי שמים. האמונה, בגרסתה היהודית – מונותאיסטית קובעת שישנו אל עליון – מעל לכל הכוחות הקיימים, שהוא היחיד הראוי לאמונה, והיחיד שראוי לתפילה ולעבודה ושבטובו מחדש בכל יום מעשה בראשית.
דבר קיומו של בורא מחיה וממית, הדן ומשליט סדר בעולם בני האדם ואף כותב את תסריט חייהם משנה לשנה, מעסיק ומסעיר את האנושות עוד מראשיתה.
המסורת היהודית גורסת שטוב, בטוח ונוח לחסות ולהסתתר בין כנפיו, ככתוב: "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". אין אפשרות להגדירו, לתארו ולתת לו צורה וגוף והוא בלתי נתפס במושגים אנושיים.
בתורת ישראל הוא נוכח במלוא הדרו ותפארתו וחכמת הקבלה עוסקת כל כולה בדרכים להידבק בו ומצרפת אותיות לשמותיו הקדושים באין ספור מושגים וכינויים, שכל אחד מהם מבטא מידה אחרת של הנהגה ומדרגה של סוד.
על כן, חז"ל לימדו שאם הדבקות בבורא היא התכלית העליונה של החיים הדתיים, הרי שהמצוות הן האמצעי העיקרי להשגתה. כך נוצר לו הקשר הסיבתי - מיסטי בין שמים לארץ ונוצרה גרסת החיים הדתיים המוכרים שבנויים במידה רבה, על עיקרון ההתמדה. אמונה, דת ומסורת שזורים היטב בחייו של העם היהודי כבר מראשית הזמן והלאה אל העתיד. מערכת המצוות המסגננת את אורח החיים היהודיים נועדה להיות מערכת מעצבת, מגנה ותומכת מתוך הכרה כי עולמו הפנימי של האדם מצוי כל העת במתקפה פראית מצד תאוות לא מרוסנות התובעות ודורשות מילוי ומאיימות על צו המצפון שמעיק, המוסר והיושרה שמכבידים על הלב.
לכן, יש צורך ליצור מערכות תומכות ומגבילות שתכליתן להזהיר ולכוון את האדם במשעול חייו, כך מצטייר לו ריטואל החיים היהודיים המתאפיין בפעולות חוזרות ונשנות- תפילות ,שבת הלכות ותפילין.
מצוות התפילין היא מהמצוות היהודיות השורשיות ביותר "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם".
אחד ההבדלים המובהקים בין מצוות מוסריות למצוות פולחניות הוא שהמוסר הוא כלל אנושי בעוד מצוות פולחן הן מאפיינות דת. כלומר ולדוגמה, ידוע ומוסכם שרצח, גניבה ושאר פשעים אינם מותרים באף דת וכל הפרה שלהם תענה בחומרה, אולם מצוות תפילין מייחדת את היהודים בלבד. אם כן, מתבאר שהפעולות המוסריות לא מייחדות אותנו, אולם מצוות התפילין דווקא כן.
מראשיתה כיוונה המצווה לאזכר ולהנציח את הברית הכרותה בין הבורא למאמיניו. עד כדי כך עיקרית המצווה לקיום הברית הזו "שאין לך בכל מצות עשה שבתורה גדולה יותר ממצות תפילין, שהוקשה כל התורה כולה לתפילין" (מדרש שוחר טוב מזמור א').
במסכת ברכות בתלמוד הבבלי מופיעים מדרשים המתארים את האל מקיים מצוות תפילין, מתעטף בטלית ומתפלל. מדרשים אלו זכו למשמעות רבה בעולמה של קבלה ואחד המדרשים הללו עוסק במעמד ההתגלות של הבורא למשה בנקרת הצור (שמות לג), שם מתואר איך הראה ה' למשה קשר של תפילין "'וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי' (שמות לג, כג). אמר רבי שמעון חסידא: מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא למשה קשר של תפילין" (בבלי ברכות, ז ע"א).
הואיל וכך, זכתה מצוות תפילין למעמד הרם והחשוב ביותר מכל מצוות עשה שבתורה. חכמי התלמוד לימדו שקיומה הלכה למעשה גורם להידמות לבורא וקבעו שגם הקב"ה עצמו מניח תפילין - "מנין שהקב"ה מניח תפילין? שנאמר 'נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו' בימינו זו תורה, שנאמר 'מימינו אש דת למו'. ובזרוע עוזו אלו תפילין, שנאמר "ה' עוז לעמו יתן".
בתלמוד מובא "אמר להם הקב"ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם". (מס' ברכות). מן האמור בתלמוד, מצוות תפילין מעלה שתי אבחנות ומכוונת לשני עיקרים. תחילה היא מבליטה את ערכה וחשיבותה של 'האחדות' שהיא המטרה המקודשת אליה יש לשאוף ולכוון.
כך יוצא שרעיון האחדות יתבטא כערך מקודש ביהדות ובניגוד גמור לאחדות - פירוד וריחוק, שהם תודעת סבל של מצב אנושי חולה -יוצגו לשלילה, כפגם וחטא.
על כן חכמי הקבלה עמדו על חשיבותה של האחדות בינינו ועד כמה נחוצה ההפנמה שכולנו תלויים איש ברעהו, ולראיה אומרים שכאשר הבורא מניח תפילין הוא למעשה מאחד את ישראל. כאשר בני ישראל מניחים תפילין הם מאחדים את בוראם וחוזר חלילה. הנחת התפילין בידי האדם היא למעשה חיקוי של מעשה האל, היוצר חיבור ואיחוד על בסיס יומיומי בין האדם לאלוקיו.
האבחנה הנוספת היא מערכת היחסים בין האדם לבוראו. הברית הכרותה בין הבורא לעמו מלמדת על עיקרון ההדדיות. זוהי ברית מחייבת לא רק במובן ששניהם מחויבים לה, אלא משום ששני הצדדים זקוקים לה: הבורא יאחד את עמו והעם מצדו יאחד את האלוקות.
הרעיון במדרשים המתאר את התפילין כמצווה עתיקה שהאל מקיים בעצמו, מחדד את המסר בדבר נחיצותה ותוקפה של המצווה בחיים היהודיים. מקורה האלוקי מעיד על סגולותיה הרבות ומעלותיה העצומות (נושא למאמר אחר) והפרשנויות הרבות מפי חז"ל שנקשרו לה ככתרים במרוצת הדורות, לצד הגילויים הרוחניים אודות מהותה העמוקה והנסתרת מעידים אולי יותר מכל על קדושתה היתרה.
יחד עם זאת, על אף קדושתה ומעלתה של המצווה כל ניסיון לראות בתפילין את הכוח העליון עצמו יהיה בגדר חטא ועבודה זרה. עלינו למתוח קו ברור המבחין בין הפיסי למטפיזי. מצוות הנחת תפילין מתבססת על כך שחפץ דומם בעל רצועות עור ניחן בסגולה על טבעית שהיא מעין צורת חיבור מיסטי בין המתפלל לבורא. חשובה ההבנה שרצועות העור והקופסאות השחורות אינן עיקר העניין. הן אינן אלא כלי מתווך שבאמצעותו ניתן להתקשר עם אור האין סוף ולחוות מערכת אחרת של אנרגיה רוחנית רוחשת שמהותה אינה ברורה ונתפשת במושגי השכל , אך היא זו המפנה את תשומת לבנו להציץ מבעד לחלונות המצב האנושי אל מה שמצוי מעבר לחמשת החושים.
הזוהר הקדוש בפרשת תולדות רואה בתורה " אברים ופרקים ועומדים אלו על אלו, וכאשר יתקנו כולם, יעשו לגוף אחד" כלומר הנחת תפילין בכל יום מעלה את האדם מדרגה מחיבור בדרך השכל לחיבור באמצעות הגוף. כאשר האדם כורך על זרועו את התפילין שיש בהן פרשיות התורה, הוא מחובר לתורה באופן ממשי והדוק.
רעיון זה עומד בבסיס התפיסה כי תורת ישראל היא "תורת חיים" והיא מעין ישות חיה ולא רק אמצעי כתוב להעברת מסרים ומצוות. מכאן שיש משמעות לשאיפה להיות מחובר אליה כשלעצמה.
כשאדם עוסק בלימוד תורה הוא נעשה מחובר לתוכן העיוני שבה ע"י שינון והבנה. אך כאשר הוא מניח תפילין הוא נעשה מחובר לתורה גופא באופן בלתי אמצעי ולמעשה הופך להיות התורה עצמה ככתוב 'למען תהיה תורת ה' בפיך'. ברגעים כאלה, כותב החזון אי"ש, נגלה לאדם "עולם חדש, כי אפשר לאדם בעולם הזה להיות כמלאך לרגעים, וליהנות מזיו הקדש, וכל תענוגי העולם הזה כאפס נגד עֹנג של דבקות האדם ליוצרו יתברך".
יצחק אהרון, "חכמה ", מרכז לקבלה
לפנייה לכתב/ת 
