חלומו הגדול של בנימין השלישי, איש העיירה בטלון, היה למצוא את עשרת שבטי ישראל האבודים, ובכך לזכות בכבוד ובתהילת עולם. בנימין, יציר דמיונו של שלום יעקב אברמוביץ - הלוא הוא מנדלי מוכר ספרים, שבשנה שעברה צוינו מאה שנים לפטירתו - יצא למסעו, אך לא הצליח להגיע אל נהר הסמבטיון ואל היהודים האדמונים. חרף זאת נד עם חברו סנדריל מעיירה לעיירה, קנה לו שם במלאכת החיזור על הפתחים והגיע אל העיר כסלון, שם אזר אומץ וירד בדוגית אל נהר גועש המוכר בכינויו "סירחון".
כתבות נוספות למנויים:
יותר מאשר רצה מנדלי בספרו "מסעות בנימין השלישי" (שפורסם לראשונה בסוף המאה ה-19) לספר על עשרת השבטים, הוא ביקש להאיר את חיי הניוון והבטלה בעיירות היהודיות של מזרח אירופה. ואולם, לא בכדי יצא גיבורו במסע דווקא אל אותם שבטים אבודים שנקרעו מן העם היהודי לפני כ-2,700 שנה.
2 צפייה בגלריה
שבטים אבודים באוגנדה
שבטים אבודים באוגנדה
שבטים אבודים באוגנדה
(צילום: עופרה צוקר)
התעלומה בדבר גורלם וחלום מציאתם הציתו בכל הדורות את הדמיון של כותבים, חוקרים ומחפשי הרפתקאות. הדחף להתחקות אחר מקומם ואורחות חייהם גבר מעת לעת כאשר הגיעו סיפורים ורסיסי מידע על חיי השבטים, ונטען כי הם דבקים עדיין במנהגים עבריים עתיקים בעודם חיים אי שם בשלווה ובנחת, חופשיים מעול גויים.
ראשיתו של סיפור השבטים בחורבן ממלכת ישראל (המפולגת מממלכת יהודה) בשנת 722 לפני הספירה, ובהגליית חלק מיושביה על ידי מלך אשור, כפי שמסופר בתנ"ך: "ויגל את ישראל אשורה ויושב אותם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי" (מלכים ב', י"ז, ו', וכן בספר דברי הימים א', ה', כ"ו). עדות להגליה קיימת גם במקורות אשוריים, ואילו בדברי נביאי הנחמה במקרא נזכרים מקומות שונים שמהם יקבץ אלוהים את בני עמו, למשל: "הנה אלה מצפון ומיָם ואלה מארץ סינים" (ישעיה מ"ט, י"ב).
כרוב השנים שחלפו מאז כן רבים הסיפורים, העדויות והאגדות על אודות השבטים ועל גורלם של יחידי סגולה אשר ניסו למצוא אותם. נדמה שכל הנוגע בסיפור הזה נכווה מיד, צולל עוד ועוד לתוך ים המקורות והחלומות ואינו יכול להרפות, כמעין אובססיה. יש בין המחפשים והמְסַפרים מי שמבקש לגאול את השבטים ולהשיבם לחיק האומה, ויש מי שחולם להיגאל באמצעותם.
אחת הגאולות המסעירות קשורה בסיפורו של רבי מאיר ש"צ נהוראי, שחי בוורמייזא (וורמס) שבגרמניה במאה ה-11. רבי מאיר היה חזן ופייטן נודע שחיבר פיוטים חשובים, בהם הפיוט "אקדמות" שנקרא עד היום בבתי כנסת, אבל קורות חייו לוטים בערפל וקשורים, לפי מקורות אחדים, במסע הצלה שערך אל מעבר לנהר הסמבטיון.
בימיו של רבי מאיר, כך מסופר, עמדה קהילת וורמייזא המפוארת בסכנה חמורה בגלל כומר אחד ששנא את היהודים ושכנע את המלך להמיתם, אלא אם כן יסכימו להתנצר. היהודים עמדו בפני שבר נורא, אך הצליחו להשיג ארכה כדי להביא אדם שיתווכח עם הכומר ויבטל את הגזרה. אותו זמן היה ידוע שרק אדם אחד יוכל בחוכמתו ובעוזו לגבור על הכומר, אלא שהוא מבני עשרת השבטים ומצוי מעבר לנהר שאיש לא ידע היכן הוא ואיך אפשר לחצותו.
את הסיפורים על הנהר הפלאי אנו מוצאים כבר בימי בית שני במאמרי חז"ל, כמו גם אצל יוסף בן מתתיהו ובמקורות נוספים. לפי המסופר, זהו נהר סוער אשר מטיל אבנים גדולות כל ימות השבוע, ועל כן אין אפשרות לחצות אותו. ביום שבת פוסק הנהר מזעפו ונרגע, ומכאן גם זכה בשמו, הסמבטיון, אלא שגם אז לא ניתן לעבור בו בשל איסור הלכתי על חצייה ביום המנוחה. כך נוהג הנהר שבוע אחר שבוע, מאות בשנים, וכך לכודים מעברו השני עשרת שבטי ישראל הגולים שאינם יכולים להתאחד עם בני עמם.
עם האתגר הזה בחר רבי מאיר להתמודד כדי להציל את הקהילה שלו משמד. הוא היטלטל ראשית מאשכנז עד לירושלים, אל זקני המקובלים, כדי שיורו לו את הדרך לנהר. לאחר שקיבל את הנחיותיהם יצא לדרכו, הצליח להגיע אל הנהר ואומנם מצא אותו סוער. מה עשה רבי מאיר? המתין עד ערב שבת, אז נדם הנהר בן-רגע, השתתק והיה כאגם צלול. אומנם אסור לחצות את הנהר בשבת, אבל שליחות ההצלה שבשמה הגיע התירה את האיסור מפאת פיקוח נפש.
אלא שבעוברו את הנהר הקריב רבי מאיר את עצמו: הוא הגיע אל אֶחיו, בני עשרת השבטים, אשר ניאותו מיד לשלוח את האיש הדרוש להצלת קהילת אשכנז. אף אותו יהודי אדמוני היה רשאי לחצות את הנהר בשבת בדרכו אל מעשה ההצלה, אבל לא כן רבי מאיר שכבר סיים את שליחותו.
אם כן, רבי מאיר נאלץ להישאר אצל עשרת השבטים. באותו מעמד, כאשר מסר ליהודי האדמוני את הוראות הדרך, שרתה עליו רוח הקודש והוא חיבר את פיוט "אקדמות" נורא ההוד. הוא העבירו אל היהודי האדמוני איש עשרת השבטים, אשר יצא לדרך, הגיע אל המלך, התייצב מול הכומר הרשע, ניצחו והביא לכל ישראל רווח והצלה. מעשה ההצלה נעשה לעיני העם סמוך לחג השבועות, ולכן קוראים עד היום את הפיוט במועד זה.
סיפור ההקרבה של רבי מאיר אינו מאבד מחינו גם נוכח העובדה שקיים בגליל מתחם קבר המיוחס לפייטן. ניתן להטיל ספק בכך שזה אומנם קברו, גם לאור מקורות הטוענים שרבי מאיר קבור בכלל בפולין. נראה, אם כן, כי הרושם העז שהותירו פעולותיו ויצירותיו הצדיק יותר ממקום קבורה אחד.
הסיפור של רבי מאיר הוא חוליה בשרשרת ארוכה של סיפורי נוסעים שמצאו את הדרך אל עשרת השבטים או מהם. אחד הבולטים בהם הוא אלדד הדָני, שכמו מאיר ש"צ, דמותו מעוגנת במקורות היסטוריים אך חייו אפופי מסתורין. חיבוריו זכו לפרסום רב, וגם בנימין השלישי - גיבורו של מנדלי מוכר ספרים - קרא אותם בשקיקה בטרם יצא לדרך.
אלדד חי במאה התשיעית וטען שמוצאו משבט דן. הוא מתאר את חייהם של ארבעה שבטים הגולים מעבר להרי כוש: אשר, גד, נפתלי ודן. לדבריו חיים בני השבטים בעושר ובנחת, יש להם אבנים יקרות, כסף וזהב, צאן וגמלים. הם מגדלים זיתים, רימונים, אבטיחים ומיני קטניות. יש אצלם שישה מעיינות שמהם ישקו את ארצם, ואין עימם חיות טמאות וגם לא זבובים ופרעושים, וכולם גרים בבתים מפוארים ותופרים בגדים נאים עד אין קץ.
אף אין להם עבדים ושפחות כי כולם שווים, ואינם סוגרים את בתיהם בלילה כי לא נמצא ביניהם גנב, וכולם מאריכים ימים עד מאה או מאה ועשרים שנה, ולא ימות בן בחיי אביו. דגלם לבן, ועליו כתובה בשחור קריאת "שמע ישראל". והם, בני השבטים הללו, לא ראו בחייהם אדם נוכרי, ובני עמים אחרים לא ראו אותם משום שסובב אותם נהר גדול, הלוא הוא נהר הסמבטיון, שאין לחצותו.
מכאן עולה השאלה המתבקשת: אם מוצאו של אלדד מן השבטים שמעבר לנהר, כיצד הצליח לחצות אותו ולספר עליהם ליהודים בספרד ובצפון אפריקה? על כך השיב אלדד בסיפור הבא: הוא עלה על ספינה קטנה למטרת מסחר יחד עם יהודי משבט אשר. בחצי הלילה היתה סערה גדולה, והספינה היטלטלה בחוזקה עד שנשברה.
אלדד וחברו הצליחו לתפוס לוח עץ, ונאחזו בו עד אשר נסחפו אל היבשה. אלא שאז מצאו עצמם אצל אומה שאנשיה ענקי קומה, שחורים כעורבים ואוכלי אדם. אתרע מזלו של החבר שהיה בריא גוף, גדול ושמן. מיד לקחו אותו הקניבלים והחלו לאכול אותו כשהוא חי, ואילו את אלדד שהיה רזה וחלש הניחו בצד וקשרו בקולר. הניחו בפניו מאכלים רבים כדי שישמין, אבל הוא לא אכל כמעט דבר כי ידע מה יעלה בגורלו אם יעלה במשקל.
זמן ממושך שהה איתם בייסורים, עד שאלוהים עשה נס והביא על שוביו את אויביהם, צבא אנשי חיל אשר הביסו את אוכלי האדם. גם החילות החדשים לקחו אותו בשבי, אבל לא הרעו לו אלא טלטלו אותו ממדינה למדינה, עד אשר פדה אותו יהודי אחד ב-32 זהובים.
החוקר אברהם אפשטיין ערך בסוף המאה ה-19 את חיבוריו של אלדד הדני, ובחן את מוצאו הגיאוגרפי לפי אמות מידה ביקורתיות. הוא הסיק שאלדד הגיע מאפריקה המזרחית, סמוך למפרץ עדן. אם אומנם נכונה מסקנה זו, הרי שסיפור תלאותיו אצל שבט אוכלי אדם דמיוני אולי פחות מכפי שהוא נשמע בקריאה ראשונה.
גם בנימין מטוּדלה, הנוסע המפורסם, הביא ממסעותיו עלילות הצלחה וגבורה של בני עשרת השבטים. בנימין יצא במחצית המאה ה-12 למסע שארך יותר מעשור. בספרו "מסעות ר' בנימין" הוא מספר שיש לבני השבטים מדינות וכרכים, גינות ופרדסים, מהלך ארצם עשרים יום, ואין עליהם עול גויים כי אם נשיא אחד ושמו יוסף הלוי. הם הולכים למלחמה דרך המדבר, ויש להם ברית עם אומה אחת אשר לכל בניה אין אפים אלא שני חורים קטנים מהם יוצא הרוח. עוד הוא מספר על פלישה שפלש לארצם מלך פרס, שבסופה כרתו אף איתו ברית.
אם בנימין השלישי של מנדלי ראה עצמו כממשיך דרכו של בנימין מטודלה (הוא "בנימין הראשון"), מיהו אפוא בנימין השני? ובכן, זהו ישראל בן יוסף בנימין ממולדובה, בן המאה ה-19, אף הוא הרפתקן שיצא למסעות רחוקים וחלם למצוא את השבטים האבודים. הוא היה סוחר עצים כושל שעזב אישה בהיריון ובן ויצא למסע בן שש שנים אל המזרח. בספרו "מסעי ישראל" תיאר את השבטים שאליהם הגיע, כמו גם את מצבם של יהודי מרוקו וכורדיסטאן. כשחזר מן המסע התפרסם בזכות ספרו, ופנה לשליטי בריטניה וצרפת כדי שיסייעו ליהודי המזרח.
על מפגש דרמטי עם אנשי השבטים מספר נוסע נוסף בן המאה ה-19, דוקטור יוסף וולף. דוקטור וולף היה יהודי משכיל אשר התנצר בגיל צעיר, עסק במיסיונריות והקדיש שנים לחיפוש אחרי השבטים.
בספרו Mission to Bokhara סיפר שבמהלך מסעו הותקף על ידי שודדים, רכושו נשדד ושוביו התכוונו להוציאו להורג, אך השתהו ולקחו אותו לעיר בשם טורבד. כשנכנסו בשערי העיר הבחין בהמון אנשים ופתאום קרא "שמע ישראל". בן-רגע הוקף מאות אנשים שהתרגשו מקריאתו העתיקה. הם שחררו אותו מן השודדים והזמינו אותו לביתם, שם סיפרו לו שהם צאצאי עשרת השבטים. כמיסיונר ניסה וולף לשכנע אותם שישו הוא בן האלוהים, ואז נדהם לגלות כי כלל לא שמעו עליו. בכך וביתר מנהגיהם מצא הוכחה שהם אכן בני השבטים האבודים.
בנימין מטודלה, כמו נוסעים אחרים, הזכיר את הנהר הסובב את השבטים. אכן, סיפורי הנהר כרוכים בקורות השבטים, ולאורך כל הדורות שבו ונכתבו אגדות על תכונותיו הפלאיות. מתברר שתכונות אלו מתקיימות לא רק כאשר הנהר זורם באגנו הטבעי, אלא גם כאשר נוטלים ממנו מים וחול ומעבירים אותם בכלי למקום אחר - או אז זז החול ומשקשק בכלי כל השבוע, ונעצר בשבת.
בציטוט המיוחס לרמב"ם נאמר: "אשר שאלתם על עניין השבטים, דעו לכם שזה עניין אמיתי... וכבר הביאו בימי הזקן הצדיק הנגיד אבי אבא ז"ל צלוחית אחת ובה מהחול, והיה מסבב כל ששת הימים ונח בשביעי". ציטוט זה, שבו מאשר הרמב"ם את הסיפורים על חול הנהר הפלאי, מופיע עד היום במקורות רבים שעוסקים בשבטים ובסמבטיון. ואולם, אין אימות לכך שהרמב"ם אומנם כתב את הדברים, וייתכן שזהו ניסיון לחזק באמצעותו את הסיפורים שהיו נפוצים בציבור.
דורות לאחר הרמב"ם המשיכו להתגלגל ולהיכתב סיפורים דומים. אחד מהם מיוחס למנשה בן ישראל, שהיה מנהיג נודע באמסטרדם של המאה ה-17 ומחברם של ספרים רבים. בן ישראל נולד בליסבון למשפחת אנוסים, ובהתאם לעדות המובאת לכאורה מפיו "היה בעיר הולדתו כושי אחד שהחזיק כלי זכוכית מלאים בחול מנהר הסמבטיון. היה החול קופץ בכלי כל ימות השבוע, ואז בשעת קבלת שבת הלך אותו כושי לרחוב של האנוסים ששמרו דתם בסתר, והראה להם שהנה, החול בכלים נעצר ונדם. כך דווקא הגוי הזה השתמש בנס כדי להביא בפני היהודים סימן לכניסת היום הקדוש, ועזר להם לשמור את השבת.
שרשרת הכותבים והחולמים על השבטים ממשיכה אל תוך המאות ה-20 וה-21. יצחק בן צבי, נשיא המדינה השני, היה להוט לחקור את תעלומת השבטים. הוא יצא למסעות וראיין עדים. ספרו "נדחי ישראל", על קהילות עבריות עתיקות ובהן בני השבטים, זכה בפרס ביאליק לשנת תשי"ד.
בעשורים האחרונים יצאו לאור ספרים נוספים שקיבצו סיפורים ועדויות על השבטים (למשל, א' שחן, "אל עבר הסמבטיון" מ-2003 ו-א' אביחיל, "שבטי ישראל האובדים והנדחים" משנת 1987). הרב אביחיל אף הקים את עמותת עמישב, שסייעה להעלות לישראל מאות אנשים מקהילת בני המנשה בצפון הודו.
2 צפייה בגלריה
קהילת בני המנשה מצפון הודו, עם עלייתם לישראל
קהילת בני המנשה מצפון הודו, עם עלייתם לישראל
קהילת בני המנשה מצפון הודו, עם עלייתם לישראל
(צילום: גבי ניומן)
בשנת 2018 פורסם דו"ח מקיף של ועדת מומחים שהקים שר התפוצות, העוסק בקהילות הלא-יהודיות שלהן זיקה לעם היהודי. עיקר הדו"ח עסק בקבוצות של צאצאי אנוסים (במיוחד בדרום אמריקה) המעוניינים בקשר עם היהדות. יחד עם זה, הדו"ח התייחס גם לקהילת בני המנשה, וקרא לחיזוק המחקר והקשר עם קבוצות שיש להן זיקה חלקית לעם ישראל.
השאלה אם עתידים בני השבטים האובדים להתאחד עם עמם ולשוב לארץ ישראל העסיקה כבר את חכמי המשנה והתלמוד. כמובן, התעוררה מחלוקת. לדוגמה, רבי עקיבא אמר: "מה היום הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים", ואילו רבי אליעזר השיב לו: "מה היום מאפיל ומאיר, אף הם שאפלה להן, כך עתידה להאיר להן" (משנה, סנהדרין, פרק י', משנה ג').
אם מקבלים את אחת הדעות הנפוצות בהלכה, שלפיה בני העדה האתיופית הם צאצאי שבט דן, וכן את טענת הקהילות בצפון הודו על מוצאן מבני המנשה, הרי שחלק מצאצאי השבטים כבר חזרו. ימים יגידו אם יימצאו ויוכרו עוד קהילות כאלו, ואם ישובו למולדת שממנה הוגלו אבותיהן לפני יותר מ-2,500 שנה. כך או כך, הסיפור שלהם עדיין פה ומצמיח כל העת ענפים חדשים.
הכותב הוא מחבר הרומן ההיסטורי "הגן שבפנים". בקרוב ייצא ספרו על עשרת השבטים: "במקום שאין אף אחד" (בהוצאת כנרת זמורה ביתן).