מעל לחצי שנה שכולנו נאלצים להתרגל למציאות חדשה, כזו שמונעת מאיתנו ליהנות מההרגלים הישנים שלנו - החל מחיבוק עם מכרים ותיקים וחיוך רחב ללא מסכה, דרך חופשות בארץ ובחו"ל כל אימת שמתחשק לנו ועד לישיבה בבית קפה עם חבר קרוב או אפילו לבד. מגפת הקורונה הפכה את כל אלו מפעולות יומיומיות - להפקות שדורשות לא מעט מחשבה ותכנון.
(כתבתה של שני זהר שדמה , צילום: אורי דוידוביץ', עריכה ואנימציה: שי שבתאי)
כתבות נוספות למנויים:
ובכל זאת, כדי להתנחם מעט כדאי לזכור שזו לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה האנושות נאלצת להתמודד עם מגפה שמשבשת את מהלך החיים והופכת את המרחב הציבורי למאיים, ובפרט את המסעדות ואת בתי הקפה, שנפתחים ונסגרים אחת לכמה חודשים ועתידם לוט בערפל.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"בעוד שסופרמרקטים ובתי כנסת נשארו פתוחים במשך רוב תקופת הקורונה, בתי הקפה הפכו מאז פרוץ המגפה ל'שעירים לעזאזל'. אבל זה ממש לא עניין חדש", אומרת נועה ברגר, דוקטורנטית לסוציולוגיה של הקפה בבית הספר הגבוה למדעי החברה בפריז. "תדמייני את לונדון, שנת 1665. בדיוק התקופה שבה הקפה הגיע לאירופה לראשונה. תחילה היו אלה חצרות המלכים שנהנו מהמשקה הלא מוכר, שהובא אליהן באמצעות שליחים דיפלומטיים טורקים, ובהמשך החל הקפה להתפשט ברחבי היבשת וסימן את תחילתו של עידן ה'טורקומניה', שמשמעותו שיגעון לכל מה שהוא טורקי או בעל ניחוח אותנטי".
בעוד בירות אירופה גילו את המשקה המעורר ובתי הקפה החלו לצוץ מכל עבר כמו פטריות אחרי הגשם, פרצה לה מגפת הדבר ושיבשה את החיים. "המגפה מערבבת למעשה את כל התפיסה בנוגע למרחב הציבורי, וממש בדומה להיום, גם אז הוא הפך פתאום ללא בטוח. לרשויות באותה תקופה לא היה מושג מה מקור המחלה, הן ידעו רק שמדובר במחלה מידבקת מאוד שעוברת בין בני אדם. ואכן, אנשים התחילו למות במספרים אדירים, הערים השתתקו ומספרי החולים רק עלו ועלו", מספרת ברגר.
באותם ימים מתחילים להעלות ניחושים לגבי הסיבות האפשריות לקיומה של המגפה. "מדברים על 'מיאזמה', שזה סוג של ניחוחות רעים ומסוכנים שמתפשטים באוויר ועוברים בין אדם לאדם". יחד עם ההשערות הללו, צצים להם ניצנים ראשוניים של האשמה כלפי בתי השיכר והמסעדות, על כך שהם אלו שגרמו לתחלואה עם הבאת המשקה החדש והאקזוטי, הקפה כמובן.
בניסיון למגר את המגפה, השלטונות מחליטים לקיים עוצר לילי החל מהשעה תשע בערב, ודלתות בתים שיושביהם נדבקו במגפה מסומנות בצלבים אדומים. במקביל, הפחד מבתי הקפה מתחיל להתפשט. "באותה תקופה נהגו להגיש בבתי הקפה גם אלכוהול, והם פעלו עד השעות הקטנות של הלילה, אז פקדו אותם זונות ומהמרים. כלומר, מלכתחילה הם נחשבו למרחב לא מאוד בטוח", מתארת ברגר.
אבל לא רק בתי הקפה הפכו למסוכנים, אלא המרחב הציבורי כולו. "העיר עצמה הופכת למאיימת ומתחילים להופיע איסורים ופעולות שונות, בהם איסור על קבורה במהלך היום, קרצוף הרחובות, חיסול חיות בר משוטטות ושטיפה של התעלות. לצד זה, החל מנהג של הדלקת מדורות עם עשבים ארומטיים שמפיצים ניחוחות מתוקים בניסיון לחסל את האוויר הרע והמזיק. בדומה להיום, נוצרת מעין אובססיה לסטריליות, לניקיון, להפרדה ולריחוק חברתי".
לדברי ברגר, העובדה שדווקא בתי הקפה - המאפשרים ישיבה באוויר הפתוח - הפכו למסוכנים כל כך, מפתיעה למדי. "כאמור, בתי הקפה סבלו מתדמית בעייתית עוד לפני המגפה ובלי שום קשר אליה. הם נתפסו ככאלה שמערערים על הסדר הקיים, ולאו דווקא בגלל הזונות וההימורים אלא בשל המפגשים החברתיים שהם יצרו, והאפשרות של האנשים לפטפט ולרכל ביניהם".
מה כל כך מאיים ברכילות?
"יש לה כוח רב שעלול לערער את השלטון, כי פתאום אפשר לרכל עליו ולרקום קנוניות נגדו. בנוסף, באותה תקופה היה בבתי הקפה משהו חתרני והם זימנו הרבה אמנים, סופרים ואינטלקטואלים, והפכו למקום שמעבירים בו ביקורת. ישנה הטענה הקבועה, שאינה מדויקת לגמרי, שהמהפכה הצרפתית התבשלה בבתי הקפה של פריז. מכאן אפשר להבין שעוד לפני המגפה היה יסוד לכך שהם מהווים איום מסוים על החברה, ולכן היה קל יותר להאשים אותם בהפצת המגפה המסתורית".
6 צפייה בגלריה
סגירת בתי הקפה פוגעת גם בחקלאים המגדלים את הפולים עבור הקפה שאנחנו שותים
(צילום: אורי דוידוביץ')
לצד החשש מביקורת ומיצירת קנוניות, גם לקפה היה חלק בתדמית המסתורית שנוצרה לבתי הקפה. "הקפה הוא משקה ממריץ בזכות סם הקפאין שהוא מכיל, שעוזר לנו להתרכז וממריץ את קו המחשבה, ובהתחלה הוא נחשב למשקה אקזוטי ומסקרן. ברגע שהוסיפו לו חלב, הוא כבר הפך לאירופי יותר ולכן גם לבטוח יותר, כביכול. אבל בתקופת המהפכה התעשייתית, לפני שהולבן, היו דוחפים אותו לפועלים שעבדו במפעלים לאורך כל שעות היממה כמעט, בניסיון לגרום להם להישאר ערניים ולנצל את כוחם עד כמה שאפשר".
למרות הבטן המלאה של השלטונות כלפי בתי הקפה והמסבאות בתקופת הדבר באירופה, ובלונדון בפרט, בתי הקפה נפתחו מחדש עם תום המגפה, ונראה היה כי הצליחו לשרוד בגבורה את התקופה הקשה, וכן את התווית שהודבקה להם בתקופת המחלה.
"לבתי הקפה - אז וגם היום - יש תפקיד חברתי מכריע, ואולי זה חלק מהסיבה שבזכותה הם מצליחים לשרוד. הם מאפשרים מרחב למפגש חברתי בלתי אמצעי, ויש להם אלמנט חושי חזק מאוד. בתקופת מגפה שבה מאלצים אותנו להתרחק זה מזה, לעטות מסכות ולהסתובב עם אלכוג'ל בכל מקום - כל הסביבה מתרוקנת לפתע מהחושים הללו, מלבד בתי הקפה שבהם עדיין ניתן לחוש בריח הקלייה העוצמתי, להאזין לרעש של מכונת הקפה ולטעום את המאכלים שמוגשים בו. למעשה, בתי הקפה מחזירים חיים למרחב הציבורי שעבר עיקור מסוים".
לדברי ברגר, "בסופו של דבר גם בלונדון של המאה ה-17 וגם בעולם של היום, בתי הקפה מצליחים לשרוד באמצעות ניתוב הפעילות למרחב הפתוח. אגב, דווקא בתקופת הקורונה יש יתרון לבתי הקפה השכונתיים והקטנים, שכן הם מאפשרים קשר ישיר בין הלקוח לבריסטה (האדם שמכין את הקפה). כלומר, גם אם הלקוח לא רוצה לשבת בבית הקפה, הוא יכול לגשת לדלפק, לקבל המלצות, לקנות קפה, להכין בבית ובעצם להכיר קצת יותר לעומק את המוצר שהוא כל כך אוהב. זה רעיון טוב, במיוחד בתקופה שבה אנחנו קצת חוששים מכל מה שאנחנו מכניסים לגוף".
את החושים הללו ניתן לתאר גם במילה אחת פשוטה: "נחמה". מילה קטנה, אך כזו שכולנו זקוקים לה בימים אלו שבהם חוסר הוודאות שולט והעתיד לוט בערפל. "עם הקורונה גם השמיים נסגרו לנו, ולפתע הבנו שבדיוק אותם נתיבי סחר - שאפשרו עד עכשיו תנועה מאוד מהירה של סחורות ושל בני אדם ממדינה למדינה - הם אלו שמאפשרים את ההתפשטות המאוד מהירה של הווירוס בכל העולם".
ואיך כל זה מתקשר לקפה ולמגפת הדבר?
"המגפה גרמה לנו לחזרה ולהתכנסות פנימה, אל הגבולות הלאומיים והמוכרים שלנו, גם כדי להגן על עצמנו וגם מתוך צורך בסיסי להתנחם במוכר ובידוע. זה לא סתם שטראמפ מכנה את הנגיף 'הווירוס הסיני', הרי האמונה הרווחת היא שהקורונה הגיעה מחיות אקזוטיות כמו פנגולינים או עטלפים שנמכרו בשוקי האוכל בסין. הם למעשה מייצגים משהו זר, אקזוטי ומאיים, בדומה לקפה במאה ה-17".
האם גם כיום יש חשש מבתי הקפה?
"אם כיום יש חשש מבתי קפה וממסעדות, הוא כנראה קשור לזה שהאנשים שפוקדים את המקומות האלה הם לרוב צעירים, סטודנטים, אמנים, אנשים שעובדים מהבית, סטארטאפיסטים, מה שנקרא 'המעמדות היצירתיים'. אולי הם מצטיירים בדמיונם של אותם אלו שחוששים מבתי הקפה ככאלה שהולכים להפגנות למשל, ויכולים להוות במקרים מסוימים איום על הסדר הקיים".
לדברי ברגר, החשש מבתי הקפה בישראל התחיל במהלך שנות ה-60. "חברי הכנסת של אז הדביקו את הכינוי 'דור האספרסו' לצעירים פוחזים שנהרו, לדבריהם, אחרי תענוגות קלים ומהירים כמו אספרסו, ובאיזשהו מקום מאתגרים את הערכים ואת האידיאלים של בני הקיבוצים, שהיו נחשבים אז לאורים ולתומים של המדינה".
מהן התחושות שלך כשאת נתקלת בבתי קפה סגורים בתקופה הנוכחית?
"למזלי לא נתקלתי ברבים כאלה, אבל כמובן שזה צובט. אנשים שוכחים שמאחורי בית קפה או מסעדה יש שרשרת שלמה של אנשים שהפרנסה שלהם תלויה בזה. לא רק המלצריות הסטודנטיות שאולי יסתדרו, אלא גם הספקים. יש ספקים של חלב, יש ספקים של אוכל, של הסנדוויצ'ים וכמובן מעבר לזה, יש חקלאים שיושבים בצד השני של העולם ומגדלים את פולי הקפה שאנחנו בסוף שותים".
את חושבת שהתקופה הזאת תשפיע בטווח הארוך על בתי הקפה?
"באופן כללי כסוציולוגית אני משתדלת שלא לנבא שום דבר. גם בתוך התחום שלנו יש חילוקי דעות עד כמה ואם הקורונה תשנה באמת באופן מהותי את הצורה שבה אנחנו חיים וצורכים. מי יודע, אולי היא תשפיע על הצורה שבה אנחנו טועמים, מריחים, נוגעים, חשים או אפילו מסתובבים ברחוב. הדברים האלה יכולים להיות מתורגמים בצורות מאוד עדינות שאנחנו עוד אפילו לא מסוגלים להבין אותן
"אגב, אני לא בטוחה שכל זה קורה כרגע, בעיקר משום שכעת אנחנו מרוכזים בעיקר בד' אמותינו, גם במרחב הביתי וגם במרחב הלאומי, אבל אולי דווקא הקורונה תעורר מודעות ליחסי התלות שיש בין שחקנים שונים לאורך הגלובוס, ואיך פעולה אחת יכולה להשפיע בקלות על בן אדם אחר בצד השני של העולם".
