עידית בר, חוקרת ומרצה על החברה והתרבות הערבית, מצאה דרך מקורית להעביר את הידע שלה. בבלוג מיוחד שפתחה ב־2016 היא מעלה מדי שבוע קריקטורה שהתפרסמה במדיה הערבית ובאמצעותה היא מתארת שינויים חברתיים ותרבותיים שעוברת החברה הערבית.
כתבות נוספות למנויים:
למה בחרת דווקא לסקור בקריקטורות?
"לקריקטורות בעולם הערבי, שבו שיעור האוכלוסייה האנאלפבתית גבוה יחסית לארצות המערב, יש כוח המחשה חזק. הוויזואליה מעבירה את המסר. דווקא במדינות שבהן יש דיכוי של חופש הביטוי, הקריקטורה עולה ומשגשגת, ורבים מהקריקטוריסטים רואים עצמם שופר של העם. הם עוסקים בהן בעיקר בנושאים חברתיים ופחות בנושאים פוליטיים, ולרוב האצבע המאשימה היא נגד השקפות החברה ולא נגד השלטון. מצאתי שזאת דרך טובה להעביר לציבור בארץ מידע אמיתי וחשוב, כך שיכירו טוב מה שקורה במדינות ערב".
  • לא רוצים לפספס אף כתבה?
6 צפייה בגלריה
עידית בר. ''קיבלתי את הערבית בגנים''
עידית בר. ''קיבלתי את הערבית בגנים''
עידית בר. ''קיבלתי את הערבית בגנים''
(צילום: רונן כרם)
משיכתה של בר (55) לעולם הערבי ולשפה הערבית החלה מילדות. "סבתא שלי ז"ל שגדלה בסילוואן בירושלים, דיברה ערבית כמו ערבייה ממש. בשנות ה־20 כשהיו פרעות ביהודים היא ניצלה בזכות ידיעת הערבית שלה, כי חשבו שהיא ערבייה. אפשר להגיד שקיבלתי את זה בגנים. ההורים שלי לא ידעו ערבית ממש, אבל אני הרגשתי צורך ללכת ללמוד את השפה בתיכון בויאר בירושלים ולהמשיך את המורשת".
אחרי שירות צבאי בחיל המודיעין ולימודי תואר ראשון ושני בערבית ומזרחנות באוניברסיטה העברית התחילה בר ללמד ערבית בתיכון ליד האוניברסיטה. בהמשך לימדה ערבית גם אנשי יחידות ביטחוניות וגם באוניברסיטה הפתוחה. במקביל פתחה את הבלוג "הקריקטורה השבועית של עידית" ויצאה בסדרת הרצאות לקהל הרחב, שבהן היא מנגישה גם את השפה הערבית המדוברת וגם נושאים תרבותיים שונים. את הפעילות הזו היא מתארת במונחים של שליחות.
"אני מאמינה שכל אדם בארץ צריך לדעת ערבית או לפחות להכיר את התרבות הערבית, אחרת אנחנו כמו נכים. חשוב להכיר את החיים שלהם, את הבעיות שלהם, שלפעמים דומות לשלנו, שיש גם חיים אחרים מעבר לסכסוך הערבי־ישראלי. אני רואה את עצמי כראש גשר, יהודייה שחיה את התרבות הערבית ויכולה להביא אותה לישראלים".
מעמד האישה בעולם המוסלמי זוכה אצלך להתייחסות מיוחדת.
"מטבע הדברים, כאישה, זה קרוב ללבי. מעמד האישה בעולם הערבי השמרני עובר תהפוכות. בחלק מהמדינות, כמו האמירויות, זה בולט יותר ובחלקן פחות. יש נושאים חשובים, כמו אלימות נגד נשים שמשותפים לצערנו גם לנו, וכך אני מייצרת דיון ומחשבה. יש גם נושאים שממחישים את ההבדל הגדול בינינו, כך למשל, בסעודיה, שבה רק בספטמבר 2017 קיבלו הנשים זכות לנהוג. הקריקטורות על הנושא היו כל כך חזקות שללא ספק גם הן הניעו את השינוי. באחת מהן למשל הגחיכו את המצב כשאמרו, 'אישה רוכבת על גמל, ועל מכונית אסור לה?'".
יש גם נשים שמאיירות קריקטורות?
"לצערי זה עדיין תחום גברי ברובו. יש ניצנים של נשים בתחום, למשל אאמנה אלחמאדי בעיתון אל־אִתִחאד באמירויות, שאפילו הרשתה לעצמה בזמנו לצייר קריקטורות פוליטיות בהשפעת קריקטוריסטים פלשתינים. כעת, עם הסכם השלום עם ישראל, היא שינתה כיוון והתיישרה לפי קו העיתון (ראו קריקטורת "יונת השלום").
6 צפייה בגלריה
(איור: באדיבות עידית בר)
פורסם באוגוסט 2019 בעיתון א־ריאד; מאייר: עבד אלעזיז רַבִּיע
הרקע: הנשים הסעודיות התבשרו באוגוסט 2019 על זכות נוספת המוענקת להן: אישה מגיל 21 יכולה להנפיק לעצמה דרכון ולנסוע לחו"ל, זכות שהייתה שמורה עד כה רק לגברים בממלכה. בשנים האחרונות קורץ יורש העצר הסעודי למערב ומנסה לשנות את תדמיתה הקיצונית והשמרנית של הממלכה. הנשים מקבלות באיחור רב עוד ועוד זכויות שנראות בעינינו בסיסיות: הן יכולות לנהוג, מותר להן להיכנס למשחקי כדורגל באצטדיונים, לעבוד במשטרה ועוד.
בריאיון למגזין הנשים הסעודי "סַיִידַתִי" אומרת הפעילה החברתית מַהַא אלוַאבִּל, שהמדינה סוף־סוף הבינה שזה גם האינטרס שלה להעניק לאישה את זכויותיה הטבעיות שאינן עומדות בניגוד להלכה המוסלמית - השַרִיעַה. גם גברים תומכים ברפורמות. העיתונאי הסעודי יַחְיַא אלאַמִיר כותב: “אין מקום לאפוטרופוסות של הגבר על האישה בימינו אלה. היא שייכת לעבר. האפוטרופוסות היא עניין משפחתי פנימי, ואין לה כל קשר למדינה ולמוסדותיה. הגיע הזמן שהמדינה תתקן את הטעויות שנעשו פעם ותפעל למען עתיד טוב יותר”.
כותרת הקריקטורה: האישה הסעודית. הקריקטוריסט אופטימי, מעמד האישה נמצא במגמת עלייה. היא מטפסת במעלה המדרגות אל עבר ה"פסגה", אל עבר זכויותיה. עם זאת היא עדיין נמצאת באמצע הדרך, ויש לה עוד כמה וכמה מדרגות לעלות.
6 צפייה בגלריה
(איור: באדיבות עידית בר)
פורסם באוקטובר 2017 באתר אלערבי אלג'דיד; מאייר: עימאד חג'אג'
הרקע: הקמפיין העולמי MeToo נגד הטרדות ותקיפות מיניות של נשים תפס תאוצה ברשתות החברתיות גם במדינות ערב. נשים החלו לשבור טאבו בחברה הערבית השמרנית ולספר על חוויותיהן הקשות כקורבנות של הטרדה ותקיפה מינית.
עם זאת בפועל המצב רחוק מלהשתפר. במצרים, למשל, החוק מטיל שישה חודשי מאסר בלבד וקנס של כ־3,000 לירות מצריות על תוקפי נשים, וגם חוק זה לא נאכף. באירוע ברחובות קהיר הותקפה בחורה על ידי גבר כנקמה על כך שהעזה להתלונן נגדו על תקיפה מינית שביצע בה שנתיים קודם לכן. עו"ד מצרי בשם נַבִּיה אלְוַחְש האשים בתוכנית טלוויזיה את הנשים המתלבשות בחוסר צניעות. הוא טען שהן מביאות זאת על עצמן וכי זו חובה לאומית להטריד ולאנוס אותן.
כותרת הקריקטורה: MeToo# נשים מהעולם משתפות בהטרדות המיניות שעברו. כל אחת מהן מושתקת על ידי אמירות כמו: "שקט! בלי פדיחות!"; "שתקי, יותר מכובד בשבילך!"; תשאירי זאת מתחת לשטיח!". ביקורת עצמית על החברה הערבית שמעדיפה להדחיק את הנושא הכאוב של הטרדות מיניות בגלל הבושה. אישה שמתלוננת על תקיפה מינית מטילה כתם על המשפחה, ועל כן רצוי שתשתוק ולא תגלה זאת ברבים.
6 צפייה בגלריה
(איור: באדיבות עידית בר)
פורסם בדצמבר 2020 בטוויטר; מאיירת: אאמנה אלחמאדי
הרקע: בשנים האחרונות יש קידום במעמד הנשים באמירויות. חצי מחברי הפרלמנט הן נשים, ותשע שרות מכהנות מתוך 32 שרים בממשלה. הנשים מהוות 71% מבוגרי האוניברסיטאות ומשתלבות במקצועות שונים שבעבר הודרו מהם. אַאמִנַה אלחַמַאדִי, קריקטוריסטית אמירתית, בעלת תואר ראשון בתקשורת ממכללה לטכנולוגיה בדובאי ותואר שני בשיווק מאוניברסיטה בסקוטלנד, סיפרה בריאיון שתחום הקריקטורות היה נתון בעבר לשליטה בלעדית של גברים. הוא דרש תעוזה בדרך הצגת הקריקטורות והרעיונות שהועלו בהן. בזכות מדיניות העצמת האישה שנוקטת ממשלת האמירויות ועם עליית המודעות החברתית נכנסו גם נשים לתחום זה. אלחמאדי היא אחת מהמובילות בתחום איור הקריקטורות באמירויות.
נושא הקריקטורה: אקטואלי מתמיד - יונת השלום נושאת במקורה ענף עם עלי זית, סמל השלום. על כל עלה מצויר דגל של מדינה שהשתתפה בהסכמי השלום עם ישראל: האמירויות, בחריין, ארצות־הברית, ישראל, מרוקו וסודן. שימו לב שהיא השאירה באופטימיות כמה עלים ריקים למדינות הבאות.
6 צפייה בגלריה
(איור: באדיבות עידית בר)
פורסם בפברואר 2020 באתר פלסטין אונליין; מאייר: ד"ר עלאא' א־לקטה
הרקע: בפברואר 2020 צַפַאא’ שַכְּשַכּ, בת ה־25, נחנקה למוות על ידי בעלה. היא סבלה מאלימות מצד בעלה במשך שנים, ברחה לבית הוריה, אך הוחזרה לזרועות בעלה מחשש מפני פגיעה "בשם הטוב" של המשפחה. על פי הפרסומים, השכנים שמעו את זעקותיה בזמן הרצח, אך חשבו שבעלה מכה אותה שוב כהרגלו, ושתקו.
גולשים ברשתות החברתיות טענו שיש להעניש גם את ההורים על כך שלא הגנו על בתם. משפחתו של הבעל, באופן מפתיע, פרסמה תצהיר ובו היא מתנערת מבנה ודורשת שיינקטו נגדו כל הפעולות הקבועות בחוק.
כותרת הקריקטורה: "פשע שזעזע את החברה הפלסטינית". הגבר השוביניסט עם השפם מסמל את הבעל הרוצח. על קצה שפמו תלויה האישה הנרצחת. כדאי לשים לב להבדלי הגודל בין הרוצח לקורבן. הגודל כן קובע מי החזק ומי החלש. הילדים בתמונה מביטים בעצב ובדמעות באמם התלויה. קשה שלא לחשוב על הדמיון למקרי רצח נשים בישראל בשנה האחרונה. אגב, מחקר של האו"ם בשיתוף ארגוני נשים בגדה ובעזה מצא כי בדומה לישראל, מקרי האלימות במשפחה החמירו בעקבות משבר הקורונה.
6 צפייה בגלריה
(איור: באדיבות עידית בר)
פורסם בפברואר 2019 בעיתון א־צחראא' (המדבר); מאייר: עבדאללה א־דרקאווי
הרקע: בכל שנה יותר מ־30 אלף בנות מרוקאיות מתחתנות לפני גיל 18, בניגוד לחוק המדינה בנושא. סעיף מספר 20 בחוק המעמד האישי המרוקאי מהווה פִרצה ומאפשר להורים שרוצים לחתן את בתם לפני גיל 18 להגיש בקשה מיוחדת לבית המשפט ולעקוף את החוק באלגנטיות. השופט, בדרך כלל, נענה לבקשת ההורים.
הסיבה לנישואי קטינות היא כלכלית. המצב הכלכלי הקשה במרוקו דוחף משפחות קשות־יום לחתן את בנותיהן בגיל צעיר כדי לזכות בכספי המוהר הניתנים תמורתן. אַמַל אלאַמִין, ממובילות המאבק נגד נישואי קטינות במרוקו, טוענת שיש לבטל את הסעיף הבעייתי בחוק המשפחה ולתת לבנות בגילי 18-15 להיות במקום הטבעי שלהן - בבית הספר.
כותרת הקריקטורה: נישואי קטינות. הגבר שולח את ידו הארוכה ותופס את הילדה - הכלה המבוהלת. הוא מצליח לעקוף את החוק, את ספר החוקים שעליו כתוב "מְדַוַנַת אלאֻסְרַה"– חוק המשפחה, שלפיו גיל הנישואים הוא 18.
אגב, לעידית בר קשר אישי לנושא, שכן סבתה שגדלה באיראן נאלצה להינשא בגיל 12 לבן דודה כדי שלא תיחטף ותשודך למוסלמי.