האור של כרמלה
אחרי עשרות שנים בניו יורק, החליטה האמנית כרמלה טל ברון לעבור לוודסטוק, כפר האמנים הקטן והמוכר של אמריקה. בראיון מיוחד היא מספרת על החיים בתל אביב לצד נתן זך ודוד אבידן, השיאים ששברה בניו יורק והספר החדש שלה שמתפרסם בימים אלו בעברית ובאנגלית
"הכל לבן פה״, מספרת כרמלה טל ברון, אמנית ישראלית המתגוררת בארבע השנים האחרונות בכפר האמנים בוודסטוק, ניו יורק. סופת השלגים שהיכתה בעיר כיסתה בלבן את הבתים והחצרות, כולל את ברכת הדגים שנאטמה בכיסוי אטום וכך יכולה כרמלה לשבת בסלון ביתה ולהסתכל על הדגים בברכה. למושבת האומנים הנחשבת התקבלה טל ברון ביחד עם בעלה מירון, בשל הרזומה המרשים שלה כאומנית רב תחומית, המשלבת צילומים ויצירות וידאו ארט ומייצגים אומנותיים, איורים וציורים. כל זאת בנוסף להיותה משוררת דו לשונית שפירסמה ספרי שירה בעברית ובאנגלית, סופרת וגם פיזמונאית וזמרת. כפי שזה נראה, טל ברון לא נחה לרגע מפרוייקטים אמנותיים וממש בימים אלו עומד לצאת לאור במהדורה עברית, ״חוגת האור״, שירים ומראות, כפי שהיא מגדירה אותו. מדובר בספר שירים חדש שהיא מפרסמת, המלווה בצילומי תלת מימד, חלקם פסיכדלים שיצרה במהלך השנים. הספר יצא לאור גם באנגלית (In The Dial of light) והוא כבר מוצע למכירה באמזון.
כמעט חמישים שנה מתגוררת כרמלה בניו יורק, מאז היגרה אליה בשנת 1974 עם בעלה הטרי, שסיים באותם ימים את לימודי הרפואה ויצא להגשים חלום ולהשתלב במחקרים פורצי דרך בתחום הגנטיקה באוניברסיטאות האמריקניות המובילות. את המסע האמנותי של חייה התחילה כרמלה באמצע שנות השישים בתל אביב, שם השיקה תערוכת איורים ראשונה שלוותה בטקסטים של המשורר דוד אבידן, מה שפתח בפניה את הדלת לעולם הבוהמה התל אביבי של שנות השישים הסוחפות.
אבל בנתיים, משהו על הלך הרוח שליווה אותה בתחילת המילניום בניו יורק, אפשר ללמוד מהשיר ״מיום כיפורים ההוא״, שיר שפירסמה בעבר וקיבצה אל ספרה החדש. בשיר, שבו כרמלה רואה שיר נבואי אודות המלחמה הטראומטית שהגיעה כשנה לאחר מכן, היא משווה את יום כיפור בישראל של שנת 1972 לזה הנחגג בקהילות היהודיות בניו יורק של שנת 2000 . בחג הזה, אחרי 27 שנה בעיר הגדולה, ניכר שאפסו כוחותיה מהמולת העיר, מתחושת הבדידות כשהמקום בו בחרה לחיות ואליו חשה שייכות כבר הופך לגלות.
באותו יום הכיפורים, כותבת כרמלה, ״לא בא בי כוח לשוב ולצאת אל גדות ההדסון, להשליך פירורי אימה ממוחזרת היטב אל בין זרמי השכחה״. את השיר שבו היא מתארת את ההדסון כ״נהר בבל אשר בגלות מנהטן״, מסיימת כרמלה ב: ״מיום כיפורים ההוא, עד יום הכיפורים הזה, שלא בא עלינו לטובה, מה נאמר שלא אמרנו, בקפה תמר או דיצה, על גדות דיזנגוף והים האחרון.
מגורד השחקים אל הכפר הקטן באמריקה
לוודסטוק עקרו בני הזוג ברון ממגדל ביניינים באפר איסט סייד, הסמוך ל׳גרייסי מנשן׳, (מעונו של ראש העיר)
בתום שלוש שנים בהן התגוררו בדירה בקומה 26, מספרת כרמלה. אחרי כמעט 30 שנה במנהטן במהלכן גרו באיזורים שונים בעיר, הגיעה תחושת המחנק. מגדלי הביניינים, הבטון הסוגר, התנועה הסואנת והמולת מיליוני האנשים הדוהרים ברחובות, יצרו בה תחושת חירום. היא הרגישה שאם לא תעזוב את העיר תחנק למוות. וכך יצאו בני הזוג למבצע חיפושים אחרי המקום האלטרנטיבי שבו יקבעו את ביתם. וודסטוק, משתפת כרמלה, הוא הכפר הקטן ביותר באמריקה אבל המפורסם ביותר, מקום קסום עם אוויר מצויין ואנרגיה של יצירה. ״מאוד הבראתי כאן״, היא אומרת. יש בית כנסת של חב״ד ויש בית כנסת רפורמי, יש שכנים נחמדים ודלתות פתוחות וגם יהודים שמאלנים שתומכים בפלשתינאים ומציגים את ישראל ככובש החזק, משהו שמצריך ממנה לגייס תעצומות נפש כדי לא להתרגז.
6,000 תושבים מתגוררים היום בוודסטוק ותנאי הקבלה, כאמור, אינם קלים. ״מתקבלים רק אנשים שעוסקים באמנות, ומי שרוצה להתקבל חייב גם להסכים שזה מקום של שלום ואהבה״, היא מסבירה. ״מי שלא מסכים לא יכול לקנות כאן בית. כשרצינו לבטח את הבית אמרו לנו שאין צורך כי אין כאן פריצות. הדלתות פתוחות במשך היום, כשרק נכנסנו לבית החדש השכנים הגיעו להגיד שלום ובהצלחה.
איך מתמודדים בוודסטוק עם הקורונה?
״יש פה יופי של ערבות הדדית, אנשים מאוד אנושיים גרים פה. יש פעילות קהילתית, דואגים להומלסים,
יש לי כאן כמה חברים נחמדים ואנושיים. למרות הקורונה העברנו כאן קיץ נעים לאחר שהחברים יצרו חצר ענקית אותה מלאו בשולחנות עץ, שהוצבו במרחק זה מזה ואנשים הגיעו עם כלים וניגנו שם מוסיקה. כל הקיץ ניגנו מוסיקה, במקום לסגור מקומות פתחו אותם בחוץ. בתי הכנסת העבירו את ערבי השבת בזום, אני מאוד אוהבת אווירה של שבת, אני מגיעה מרקע דתי. כשהייתי ילדה שלחו אותי לביה״ס של נטורי קרתא, ביה״ס בית יעקב לבנות, שהיה ברחוב אחד העם, בתל אביב״.
גדלת במשפחה חרדית?
״משפחה דתית לא חרדית, נולדתי ברחוב לילינבלום שהיה סביבה רעשנית. חלק מהשכונה היה רחוב הרצל, שמאלה ממנו היתה גימנסיה הרצליה. ברחוב אחד העם היתה ספריה וביה״ס החרדי לבנות. הסיבה שנשלחתי אליו היתה בגלל שהוא היה קרוב לבית שלנו, בהשוואה לביה״ס תלפיות הממלכתי דתי שהיה רחוק מאוד״.
זכורות לך חוויות כילדה בביה״ס חרדי לבנות?
״סבלתי מאוד. כילדה הייתי מאוד יצירתית אבל קיצצו לי את הכנפים, אני זוכרת שביקשתי מהתופרת שהיתה לנו, (בכל בית פולני טוב היתה אז תופרת) שתתפור לי שמלה עם כנפיים במקום שרוולים, אבל נאמר לי שאסור להתלבש ככה. דרכו על החופש שלי העליבו את העיצוב שלי, הייתי בטראומה. בכתה ג׳ כבר עשיתי מרד, רציתי אופניים וזה היה אסור. לא רציתי ללכת לביה״ס, אמא לימדה אותי לקרוא״.
איך החלה האהבה שלך לאמנויות?
״בתחילת שנות השישים, אחרי שסיימתי שירות לאומי כמורה חיילת בבאר שבע, נסעתי לירושלים ללמוד בבצלאל אדריכלות ועיצוב פנים. במשפחה שמחו על הבחירה שלי כי ראו בתחום הזה משהו מעשי. אבי לא רצה שאהייה ציירת, הוא היה חזן ובשל הדת התנגד לכך, אבל אני כבר בגיל 5 ידעתי שאהייה אמנית. לבת המצווה שלי בקשתי מתנה: מינוי למוזיאון תל אביב ששכן אז בשדרות רוטשילד. אמא, שהיתה היחידה במשפחה שפירגנה לאמביציות האמנותיות שלי, קנתה לי את המתנה. כך הפך המוזיאון למקלט שלי, אליו הייתי מגיעה בכל זמן אפשרי. לפני שהתקבלתי ללימודי אדריכלות ועיצוב פנים בבצלאל, הלכתי לביה״ס ללימודי אמנות פלסטית בבת ים, משם המשכתי לירושלים, ללימודים בבצלאל. כשסיימתי את הלימודים וחזרתי מירושלים לתל אביב בשנת 1965, חיפשתי עבודה ועבדתי בגרפיקה בטלוויזיה הלימודית. יום אחד פגשתי באוטובוס אשה חיוורת והתוררה בינינו שיחה, היא הזמינה אותי לארוחת צהרים בדירה יפה בתל אביב שהיתה מרוהטת ברהיטים עתיקים. הסתבר שזאת היתה דניאלה, אשתו הראשונה של גבריאל מוקד (מבקר, סופר, עורך ודמות מוכרת בקהיליה הספרותית מ.ד ). הם הזמינו אותי למפגש משוררים ושם הכרתי את דוד אבידן, משורר נערץ ומוערך. אהבתי את ההתכנסויות הללו, באותם ימים, כל יום נפתח בפני עולם שלם. הכרתי גם את יונה וולך, שהפחידה אותי למרות שהיה בינינו קשר טוב והיא אפילו כתבה שיר לכבודי. זאת היתה תקופה מרתקת, העיר געשה, אבידן אהב לבלות במועדוני הלילה של תל אביב בימים שרפי שאולי היה מבין המובילים של חיי הלילה בעיר. הכרתי גם את דליה רביקוביץ, אהבתי אותה בגלל הרגישות שלה, הפעם האחרונה שפגשתי אותה היתה בדיזינגוף גורדון בשנת 1997״.
איך נוצר שיתוף הפעולה בינך לבין אבידן?
״כשהייתי קטנה אהבתי מאוד לבקר בגן החיות שהיה ליד בניין העיריה. ככה נוצרו איורי הפילים שלי, חיה שמאוד אהבתי. כשאבידן ראה את האיורים, הוא אמר שיש בהם אור והציע לכתוב להם טקסט. ככה נוצרה התערוכה הראשונה שהצגתי עם 67 איורי הפילים המילוליים. אבידן קרא לתערוכה ״אור של פיל״ והיא הוצגה בגלריה ״מסדה״. אני זוכרת את ערב הפתיחה, שהיה בבחינת נס שקרה. אימי היתה אז בביה״ח וימיה היו ספורים. היה חשוב לה שאממש את היכולות שלי. היא אמרה שלא תעמוד בדרכי. את התערוכה אירגנו אבידן, רפי לביא שהיה המנהל האמנותי ויואב בראל, היא זכתה להרבה תשומת לב״.
כששבה הביתה באותו לילה, הודיעו לה שאמה נפטרה. ״זאת היתה התקופה של לפני מלחמת ששת הימים שבה החלה ההתמודדות הגדולה שלי: למצוא עבודה. היה לי קשר טוב עם אבידן, אולי בגלל ששנינו התעניינו בדברים איזוטרים, הוא מאוד התעניין כמוני במדע בדיוני, באמנות עזיבת הגוף, היו לו פנטזיות על החלל ומאוד התחברתי לזה. אחד הגיבורים שלי הוא אלון מאסק, הוא גאון שחושב אחרת מאחרים, גם בעלי כזה, אני אוהבת אנשים מחוננים״.
איך הרגשת ששמעת על מותו של אבידן שנותר חסר כל?
״זה היה מזעזע, היו לנו יחסים חמים, הוא היה קורא לי כרמליטה ואפילו הציע לי נישואין לשנתיים. הצעה שדחיתי בנימוק שאינה תואמת את עקרונות החופש שלו. דליה רביקוביץ אמרה לי שהוא מת מעזובה והזנחה. התקשרתי אליו כשנה לפני מותו והוא לא ענה, בפעם האחרונה שפגשתי אותו זה היה בתחילת שנות התשעים, כשהייתי בביקור בארץ, נפגשנו בסדנה להחלמה בצבע. חלמתי עליו לפני שהוא נפטר, מעין חלום נבואי.
חלמתי שקבענו פגישה ב״טאברן און דה גרין״, בסנטראל פארק, חיכיתי לו שם ופתאום הגיע המלצר ואמר שהוא התקשר והודיע שלא יוכל להגיע. למחרת נודע שהוא מת״.
כרמלה תחזקה גם קשר קרוב עם נתן זך: ״יום אחד מישהו הכיר לי אותו, אבל לא נוצר בינינו קשר. אחרי התערוכה הוא התקשר ואמר ׳לא ידעתי שזאת את׳, ושאל אם הוא יכול לבוא לבקר. כשהגיע, הביא לי ספר אמנות ועציץ. הייתי אז בתחילת שנות העשרים לחיי ונתן זך אמר לי שהוא חושד בי שאני כותבת שירים כי הציורים שלי, לדבריו, הם ספרותיים. הוא דחף אותי להוציא ספר שירים ושלח אותי לספריית הפועלים, שם הפכתי לבת הטיפוחים של ההוצאה, בזכות העורכת מירה מאיר שטיפחה אותי. בשנת 1971 הם הוציאו לאור את ״ מיום הכיפורים הזה ליום הכיפורים הבא״, (שמישה סגל חיבר לו לחן וניגן אותו על פסנתר כנף, בשידור בטלויזיה ביום כיפור של שנת 1973) ואת ספר הילדים ״בממלכת המפלצות״, שהיה הספר הראשון שאיפשרו לי להוציא בצבע. גם בהוצאת ״עם עובד״ קיבלתי עבודה, הם נתנו לי לאייר ספר של דליה רביקוביץ וספר של יצחק בשביס זינגר. חיים נגיד, שערך אז את הירחון ״אורים להורים״, נתן לי לאייר את הסיפורים שהתפרסמו בו. גם הוא עודד אותי לכתוב שירים״.
איך מצאת את עצמך בניו יורק?
״פגשתי את בעלי בבליינד דייט בתל אביב והוא לקח אותי לסרט על וודסטוק, אמרנו לעצמנו שיום אחד נבקר שם והנה אנחנו גרים כאן. מירון בעלי קיבל הזמנה להגיע לארה״ב להתמחות בבתי חולים, החלום שלו היה לעסוק בחקר ה- DNA, מה שאכן קרה. הוא היה חבר הפקולטה של אוניברסיטת קולומביה והוביל מחקרים שזיכו אותו בפרסים. העזיבה את ישראל היתה קשה, נקרעתי ממנה, המעבר היה משבר נוראי עבורי. גרנו במרתף בברונקס והייתי נוסעת ברכבת לעיר כשמירון היה אוסף אותי בערב. המזל הוא שמהר מאוד החיים התחילו לזרום״.
זמן קצר אחרי שהגיעו לעיר, הצטרפה כרמלה קבוצת אמנים בשם ״דה ניו יורק ויז׳נריס״. ״זה היה בתקופה שבה גרנו באפר ווסט סייד. יום אחד טיילתי בשכונה ונכנסתי למסעדה סורית לקנות פלאפל. היה במסעדה רק לקוח אחד שישב לידי ליד הדלפק, הוא היה בחור גבוה מטקסס והתחלנו לדבר. סיפרתי לו על הציורים שלי השואפים להיות רוחניים והסתבר לי שזה היה ג׳ים הרטר, אמן מטקסס ומי שיזם את הקמת הקבוצה. הוא הכיר לי את החברים האחרים, בינהם אינגו סוואן, אמן סייקי שצבא ארה״ב השתמש בשירותיו כדי לקבל מידע לו היו זקוקים, כולל על אנשי השגרירות האמריקאית בטהרן שנלקחו בשבי עם פרוץ המהפכה. הצטרפתי לקבוצה, הייתי כותבת להם ניוז לטרס, זאת היתה תקופה שבה הצגתי ציורי אקרליק על קנבס בגלריות בעיר, תקופה של יצירת מייצגים. אלו היו ימים יפים, הרגשתי ממש שייכת״.
ועכשיו?
״אני מרגישה טוב מאוד בוודסטוק, יש לי סטודיו בבית ואני מתעסקת ביצירה. חוץ מהאמנות אני גם מרפאה במוסיקה, בקול. לצערי אין לי ילדים אבל אני מצליחה להתחבר אליהם. למשל לבנה בן הארבע של האסיסטנטית שלי לשעבר, שגרה באיזור. הקלתי על החרדות שלה כשהיתה בהריון, באמצעות טיפול במגע הקול, (סוניק טאץ). התמזל מזלי לשתף פעולה עם יוצרים ואנשי מקצוע מבוקשים המתגוררים בכפר. כמו סינטיה אדלר, שיש לה כאן בית. היא מאוד מוכרת כקריינית בסרטים והסכימה לדובב את ספר הילדים שלי Down The Monster Hall , זה נהדר שהקול שלה יהיה בספר שלי״.
יש הרבה אור, ירח, אמונה, שלום ואהבה בשירים שלך
״גדלתי ביהדות ובתורה והירח הוא השעון שלי. ירח חדש הוא התחלה אנרגטית חדשה. מפחיד מה שקורה עכשיו בעולם, מפחיד מה שקורה בארץ. אנשים מאשימים אלה את אלה. אנשים פוגעים, מעליבים. אנשים כועסים וכעס פוגע בבריאות שלנו. הוא מעלה את לחץ הדם, פוגע במערכת החיסונית. לכעוס לא צריך אומץ, לדבר בתבונה ובמתינות צריך הרבה אומץ. הנה אנחנו חוגגים את וולנטיין דיי הוויקאנד, אז חשוב לזכור שעדיפה כוחה של האהבה מאומללותה של הציניות״.
