סגנית השר, למשל

יום האשה הבינלאומי הצטלב עם מינוין של חמש נשים לממשלת ישראל, ושוב עשתה ממשלת ימין את מה שמצפים תמיד, ולשווא, מיריבתה השמאלית. אולי זאת הסיבה שארגוני נשים לא העלו את המינויים האלה על ראש שמחתן. ההתעלמות מפתיעה מפני שלראשונה תכהן שרת חינוך ושרת מסחר ותעשייה, ואפילו אשה בתפקיד סגנית שר הביטחון. שני התפקידים האחרונים נתפסים כחליפות התפורות לגברים, ולכן מינוי הנשים הוא זעזוע בריא ונפלא לתפיסה המקובלת על מה שאשה יכולה וצריכה לעשות.
במקום ברכות חמות זכו הנשים לתגובה צוננת ואף לעלבונות. לבנת כתמיד משכה אש, גם בגלל שהיא האנטיתזה לדמות האשה המסורתית. לבנת אסרטיבית וכוחנית, ובעולם הפוליטיקה המלא בזאבים טורפים ניכר שניביה חדים לא פחות משל חבריה. מינויה לשרת החינוך התקבל בטרוניה מיידית מפני שהיא "לא חינוכית" (הסטירה המצלצלת, ערוץ 7, מרכז הבנייה) וגם הפיטורים המהירים של המנכ"לית זכו לגינוי קולני, כאילו לבנת המציאה את הגלגל. שמעתי אנשים שכינו אותה בסלידה "המכשפה הזאת", סטריאוטיפ נפוץ של נשים.
גם מדליה איציק, שרת התעשייה והמסחר, לא נחסכה קבלת פנים בסגנון דומה. שר האוצר היוצא שוחט מיהר לגלות לעיתונות שהיא חיפשה משרד שלא תצטרך לעבוד בו קשה. גם זה מעורר, בלי שנרגיש, דימוי חברתי רווח, הרואה בנשים מי שתופסות מקומות של גברים העובדים קשה, במקום שיעשו מה שהן בעצם אוהבות לעשות: מניקור, פדיקור וישיבה בבתי קפה. אבל במלוא קיתונות הלעג זכתה דליה רבין-פילוסוף, המיועדת לתפקיד סגנית שר הביטחון. מינויה תואר כ"גימיק", ובארסיות של ממש ("נפוטיזם שלאחר המוות"), שהרי היא רק "בתו של", שלכאורה לא עשתה בחייה דבר בעל ערך וצנחה לפוליטיקה. גם במקרה שלה אפשר לחשוב שהיא הצנחנית שהמציאה את הנוהג הפוליטי המשונה הזה. לא שמעתי שהתנפלו על השר הצעיר דני נוה, ושאלו מה בדיוק מכשיר אותו לכהן כשר בממשלה. הדבר היחיד ששאלו במשך חודש ימים הוא האם אכן ימונה. כדאי לזכור שכמוהו הגיעו לפוליטיקה בורג וביילין, "נערי פרס", וכמעט כולם.
אבל עם נשים מאוד אוהבים לדקדק. דליה רבין-פילוסוף כבר נתפרת מול עינינו כפרח קיר במשרד הביטחון. אני מניחה שמערכת החרצופים תאוורר מיד את הקרטון של שרה נתניהו, שיככב בדמותה של רבין-פילוסוף מאחורי גבו של פואד, ואיזה צחוק יהיה.
צריך לציין שמפרספקטיבה פמיניסטית, המינויים של חמש נשים לתפקידים בכירים בממשלת ישראל מסמנים הבטחה גדולה. זאת מאחר שהפמיניזם העכשווי גורס שנשים מביאות לתפקידיהן ראייה ייחודית ומקורית, המדגישה, בין השאר, קואופרטיביות לעומת יחסי היררכיה, ושוויון לעומת התחרות. לכן יהיה מרתק לצפות האם תהיה, או לא תהיה, השפעה לעובדת נשיותן של לבנת, איציק, לבני ובלומנטל על המדיניות שלהן ועל דגשיה.
ומאותה פרספקטיבה פמיניסטית אי אפשר להמעיט בחשיבות המינוי של רבין-פילוסוף. זה מכבר טוענות נשים שהחברה הישראלית מנוהלת מנקודת מבט של גנרלים והיא נעדרת ראייה רחבה, הכוללת בשיקולי הביטחון דגשים רגשיים ואנושיים. מכאן, למשל, הגעגוע אל לוי אשכול.
האם יכניסו דליה רבין-פילוסוף ושרות הממשלה ראייה אחרת לתפקידיהן, סימני שאלה חדשים, זוויות מקוריות? כל זה יהיה תלוי בהן. אבל גם בנו: עד כמה נתמוך בנשים האלה, עד כמה נרחיב את גבולות הסובלנות למענן, עד כמה נבין שהן פועלות בסביבה שאינה מפרגנת לנשים הבאות לשנות סדרים ומוסכמות. זה לא יהיה קל לרבים מאתנו, אפילו קשה מאוד, שהרי לעיתים יש התנגשות ערכית של ממש. מניסיוני, ברגע של מבחן, האחווה הנשית אינה מועדפת על פני האחווה האידאולוגית, אבל היא מרככת את עוצמת ההתנגשות.