הימים הכי טובים נראים בתחילתם בדיוק כמו הימים הכי גרועים. לא משנה אם בהמשך אותו היום נמצא את החצי השני שלנו או נשבור רגל, ברגע הראשון מתרחש תמיד אותו קסם: משהו דמוי אור או קול מגרה את המוח, החושים מסייעים זה לזה עד שהם פוגשים נקודת אחיזה מוכרת במציאות, העיניים נפקחות, אנחנו ערים. בעוד כמה שעות תמצאו אהבה או תשברו רגל, אבל בינתיים זה בסך הכול עוד יום, שיהיה בוקר טוב. זה עובד ככה בכל זמן ובכל מקום, חוץ מהפעם ההיא שבה מתחברים שני משתנים – אוגוסט וישראל.
הדברים הקסומים שמעירים אותנו מדי בוקר – קרני שמש או ציוץ ציפורים במקרה הטוב או צרחות ילדים ומשאיות זבל במקרה הפחות טוב – מתחלפים מדי אוגוסט ישראלי בתוצאה אחת ידועה מראש: השעה היא 3:17 לפנות בוקר, בחוץ חושך מוחלט, בפנים דממת מוות ואתם שוכבים עכשיו בתוך שלולית של זיעה. מלאכת הבילוש מסתיימת במהירות אחרי סקירה קצרה של החלקים היבשים במיטה: שמיכת פיקה הצטרפה לחזק את הסדין הדקיק, החלון נפתח למחצה והסוללות של שלט המזגן נעלמו. זה אלמנטרי, ווטסון יקירי: האדם החמוד ששוכב לידכם ועולה ויורד בנשימות קטנות ורגועות החליט על דעת עצמו לכבות באמצע הלילה את המזגן, בישראל, באוגוסט. שחררו את זדורוב, מצאנו את הרוצח.
בכל אוגוסט מתחיל מחדש המשחק שבו אנחנו צריכים לבחור את מי אנחנו פחות אוהבים – את רותם סלע, את מורגן פרימן או את גיא זו-ארץ. למעשה, הם לא באמת פרזנטורים של מזגנים אלא סוכנים שתולים של חברת החשמל, הפנים האנושיות של שקע ותקע, הקולות האמיתיים שבוקעים מאורי גוטליב אחרי שמדגדגים אותו. בכל פעם שאנחנו רואים את רותם סלע בטלוויזיה – "נינג'ה ישראל", "הכוכב הבא", "הטבח" או פרסומת לקסטרו – היא משדרת לנו בטלפתיה להפעיל מזגן, ומייצרת בעקיפין הכנסה של אלפי שקלים מחשבונות החשמל של כל משק בית עבור המונופול הארור.
רותם סלע היא מוצר הפיי־פר־ויו הכי משתלם בישראל. היא מצלמת פרסומות בטמפרטורה של 18 מעלות, אבל ממליצה בלי בושה על 24 מעלות. זו לא המלצה מילולית, כמובן, אלא הטמפרטורה השערורייתית שמוצגת בפרסומות על גבי המזגנים של כל אחת מהחברות, וזה מחלחל בהדרגתיות ובשיטתיות למוח שלנו ומהנדס את התודעה הישראלית באופן המרושע ביותר. אנשים אשכרה בטוחים ש־24 מעלות זו הטמפרטורה האופטימלית, שזה הסטנדרט, שזה מה שנכון לגוף האדם, לחשבון הבנק ולאיכות הסביבה. נסו פעם אחת להוריד ל־23 – במיוחד במקומות עבודה או בחללים משותפים ממוזגים אחרים – ושיהיה לכם בהצלחה עם העדויות שיצטברו נגדכם בכתבת התחקיר של "המקום הכי חם בגיהינום".
אנחנו הורגים בעיה אחת רק כדי להקים לתחייה את אותה הבעיה בתצורה אחרת. זמינות הידע הפכה אותנו לטיפשים יותר, הרשתות החברתיות הפכו אותנו למסוגרים יותר, החופש הטכנולוגי הפך אותנו למשועבדים יותר והפסקת העישון הפכה אותנו לחולים יותר. אי שם בתחילת אוקטובר 2019, במהלך חופשה בתאילנד, בעיצומה של מתקפת שיעול מטורפת שגררה מחשבות על מוות אפשרי בגיל 40, כיביתי את הסיגריה האחרונה בחיי.
לתקופת העישון היו שלושה חסרונות גדולים: בריאותי, כלכלי וחברתי. אחרי שניקית את הריאות ומצאת שחסכת כאלפיים שקלים בחודש, רצית לקטוף גם את הפירות החברתיים, כלומר לייצר בקרב הסובבים אותך הנאה עצומה מהריחות הטבעיים שעוטפים אותך מאז שהתפוגג לחלוטין עשן הסיגריות. אבל אז אתה מגלה את האמת המחרידה: ריח הסיגריות בסך הכול שימש מסך עשן לריחות רעים אחרים.
הגילוי הזה לא בא בקלות - כי בזמן שאנשים מרשים לעצמם להעיר בנימוס מעודן על ריח סיגריות ("מה, שוב עישנת?") או על ריח רע מהפה ("אתה לא רעב? תאכל משהו"), טיפת זיעה טבעית ואנושית תוציא מחברים ומקולגות תגובות מגעילות שמתחילות בעיקום פרצוף ועוצר נשימה, ועלולות להסתיים ברמז שמגיע בדמות דאודורנט במתנה. כשאתה מעשן, יש את מי להאשים – את הארומה של הסיגריות, את האנשים שקוראים להם פיליפ או מוריס. הזיעה, לעומת זאת, היא אות קין על מצחו של האדם עצמו. הזיעה היא מי שאתה, האבולוציה שלך, הגנטיקה שלך, השורשים הניאנדרטליים שלך. לזיעה, כמו למשפחת פשע, יש מוניטין שצריך לשמור עליו, ומי שמסריח חוטף בראש.
כמה ימים בלי סיגריות והשיעול נעלם, כמו קסם. והיה עוד קסם אחד: תוך כמה שבועות, בזכות הפחמימות שתפסו את מקומן המכובד והמשמעותי של הסיגריות, הג'ינס לא נסגר עליי. כשלושה חודשים אחרי הסיגריה האחרונה, ביום הראשון של 2020, רגע אחרי ישיבת הבוקר על האסלה, שלפתי את המשקל הדיגיטלי המאובק ממקומו מתחת למיטה. אחרי כמה שניות ירדתי ממנו המום, ומיד עליתי עליו בשנית רק כדי לגלות שהוא מציג שיא אישי היסטורי וחסר תקדים – מספר בעל קידומת חדשה ולא מוכרת.
ההחלטה שהתקבלה ממש באותו רגע: אני חוזר לעשן. ההחלטה שהתקבלה רגע לפני שירדתי לקנות סיגריות בפיצוצייה: אני מתחיל להזיז את עצמי, לא יותר מדי, הליכה מהירה או בינונית, קילומטר פעמיים בשבוע, ואז שלושה קילומטרים שלוש פעמים בשבוע, ואולי יום אחד ריצה קלה, בהתחלה 50 מטרים בלי למות ומשם נתקדם, עד שיום אחד אגיע לריצת חמישה קילומטרים, מי יודע, אולי, אשרי המאמין.
הליכה זו פעילות ספורטיבית מדהימה. כל מה שסיפרו לכם – אמת לאמיתה. בריזה נעימה, פודקאסט משובח, שקיעה יפה, שחרור אנדורפינים, תחושת ניצחון. ואחרי כמה חודשים של אימונים, גם לרוץ זה לא כל כך נורא. אבל זה נכון רק למי שגר בלונדון או מתאמן בחורף. עבור בני אדם שחיים כמו קרוטונים אומללים במעמקי המרק המהביל שנקרא "אוגוסט ישראלי", פעילות גופנית יזומה או כפויה היא פשוט סיוט.
בקילומטר הראשון אתה נותן את כל מה שיש בך, מתעלם מהעובדה המטרידה שלפיה אפשר בתנאים מסוימים של אימון אינטנסיבי ביום קיץ חם להזיע עד 6% ממשקל הגוף. בקילומטר השני אתה מתחיל להיות מודע לגאדג'טים המיותרים שהתווספו לאצן הממוצע בעת החדשה, כמו סמארטפון, מנשא לסמארטפון, שעון כושר חכם ועוד, לצד הגאדג'טים הוותיקים יותר, כמו מנדפי זיעה ומתקן לבקבוק מים. בקילומטר השלישי אתה מרגיש את הזיעה שמתגנבת לכל מיני חלקים נסתרים בגוף שהוענקו להם שמות רק ברומנים ארוטיים, כמו גומץ המרפק או רכס הכסל.
בקילומטר הרביעי אתה מקנא בספורטאים החטובים והקלילים שחולפים על פניך חשופי פלג גוף עליון, בזמן שאתה מגיר זיעה על חולצתך ובכך משלש את משקלה. בקילומטר החמישי אתה מפנים שהארומה הדקיקה שמרחפת מעל הפארק היא לא פחות מאשר ריח הזיעה שלך, ומתוך התחשבות בסביבה אתה מתמרן בזגזוגים ובסלאלומים בין שאר הרצים כדי לצאת מטווח ההרחה שלהם – מה שמקשה עוד יותר על הריצה. ואז, שניות בודדות לפני שאתה מתפגר, אתה סוף-סוף מגיע הביתה.
ושם, בבית, במקום היחיד שבו אתה יכול להיות בדיוק מי שאתה, במקום היחיד שבו אתה מתקבל כמעט ללא תנאים וסייגים, אתה סובל לא פחות:
● לא משנה כמה חם בחוץ, הורדת החולצה תרגיש לך כמו מגע של קוביית קרח בגב.
● אם תניח את הישבן על הספה, הזמן שייקח לך להגיע למקלחת יתארך פי שמונה.
● לא משנה כמה אתה נקי ומטופח, אוגוסט יפנק אותך בשפשפת מפוארת.
● עדיין לא נמצא פתרון גורף למיקום האופטימלי של חולצת הפוסט־ריצה.
הסעיף האחרון הוא הבעייתי ביותר. אי אפשר להכניס את החולצה הרטובה מזיעה לסל הכביסה כי זה מבוא לעובש. אי אפשר להניח אותה בתוך הבית כי היא מסריחה. אי אפשר לתלות אותה בחוץ כי אין לנו חבל כביסה. הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לנעול את החולצה בחדר העבודה למשך כל הלילה עד שתתייבש, ובינתיים לא לשכוח להרחיק מדענים אוקראינים, כי אטמוספירת החדר נמצאת מרחק גפרור בוער אחד מאסון צ'רנוביל 2.0.
כשאנשים מתלוננים באוגוסט, הם אומרים "איזה חום". כשאריק איינשטיין החליט לעשות רוק ישראלי, הוא הכניס לאלבום "פוזי" את השיר "כמה חם". כששלמה ארצי סיים לצפות בסרט "פלאטון" של אוליבר סטון הוא כתב את "חום יולי אוגוסט". כולם תמיד מדברים על הטמפרטורה, אבל אף אחד לא מדבר על הלחות. עם החום אפשר להתמודד, אבל הלחות היא בתו של השטן. טיפת הזיעה שנוחתת על מפתן חריץ הישבן בקיץ תמיד תהיה גרועה לאין שיעור מאחותה, טיפת הגשם שנופלת מהמרזב על העורף בחורף. עם הגשם אפשר להתמודד בקלות – קחו מטרייה – אבל לחות היא מפלצת שאין שום דרך להרוג.
אבל רגע. צריך בכל זאת לעצור כדי להודות ליורם טהרלב על המילים "בבוקר לח בשנת תרל"ח", שפותחות את השיר "הבלדה על יואל משה סלומון". או אולי בכלל צריך להודות למקימי פתח תקווה. אילו סלומון, שטמפפר, גוטמן וברנט היו ממתינים שנתיים, טהרלב היה נאלץ לחרוז "בבוקר חם בשנת תר"מ", שזה גם חרוז פחות מוצלח וגם חותר תחת הניסיון להפנות אצבע מאשימה כלפי הפושעת האמיתית בסיפור העגום על האוגוסט הישראלי – הלחות ולא החום.
מאז שלהי שנות השמונים, הטמפרטורה הממוצעת בישראל עולה מדי עשור ב־0.6 מעלות. בחישוב מהיר, רוב הבומרים שציינו את שמותיהם לעיל חיו בטמפרטורה נמוכה יותר בשתי מעלות בממוצע מהטמפרטורה שלנו, ועדיין התבכיינו על החום. במקום לעסוק בפעולות מנע, הם המשיכו לקשקש על זה כאילו אין להם חלק בהתחממות הגלובלית. למרות הנטייה לסמן את גרטה טונברי כאדם הכי בלתי נסבל שדרך על פני כדור הארץ בשל היותה נודניקית, דידקטית וכפייתית, הגיע הזמן לדבר על תרומתם של הבומרים, אלה שיודעים לומר בביטחון "דע לך, בערב הרבה יותר לח מביום", אבל מעולם לא ניסו לפתור את בעיית האקלים.
הנה סעיף שלא מופיע בחוק גודווין, אבל רק בגלל שגודווין חי בטמפרטורה של 12 מעלות: שבע שניות זה הזמן שלוקח ליהודי מרגע שיצא את ביתו באוגוסט ועד שיזכיר את השואה, זאת על אף שבאירופה היה הרבה יותר קר מאשר חם, בטח לפני 80 שנה. בתחנת אוטובוס לוקח ליהודי אפילו פחות משבע שניות. יום אחד רציתי לעשות את הדבר הנכון מבחינה כלכלית, חברתית וסביבתית, ובמקום להוציא את האוטו מהחניה עליתי על אוטובוס. בהלוך הכול היה בסדר: רוח של בוקר, תחנה מוצלת, אוטובוס שהגיע בזמן, יעד לא פופולרי, לא יותר משמונה נוסעים, כולם עם מסכות, המזגן עבד, רותם סלע הייתה על הכיפאק.
בחזור התחיל הסיוט: שעת צהריים, הפלוגה ירדה לוואדי, השמש עמדה במרכז השמיים ושלחה קרן אחת ישירה וספציפית לעבר התחנה, שני אוטובוסים של קו 8 היו אמורים להגיע בעוד שש דקות ובעוד 19 דקות, אבל מקום קבורתם לא נודע. ברגע הראשון התחלתי להתמוסס, ברגע השני התחלתי להתאדות.
האדם הממוצע נולד עם 2 מיליון בלוטות זיעה. לפעמים קצת פחות, לפעמים הרבה יותר. כמה הרבה יותר? זה יכול להגיע ל-5 מיליון. במקרים שואתיים במיוחד – הנה, בקושי עברו שבע שניות – זה עשוי להגיע לשישה מיליון. לנשים, בממוצע, יש יותר בלוטות זיעה, אבל גברים בממוצע מזיעים יותר. מה לעשות, אני גבר, שכאמור מתאדה עכשיו. המדע מתעקש להפריד בין שני גורמי הזיעה – הפסיכולוגי והביולוגי. הזיעה הפסיכולוגית נובעת מלחץ או מהתרגשות, ומכילה חומצות שומן וחלבונים. הזיעה הביולוגית נובעת מהצורך האנושי שלנו לקרר את עצמנו, והיא מכילה מים, מלח ואשלגן. תחנת אוטובוס, צהריים, אוגוסט, ישראל – והרי לכם מקרה נדיר של אדם שמזיע את שני סוגי הזיעה בו-זמנית.
הזעת יתר נגרמת בדרך כלל בשל מצב רפואי. המצב הרפואי המוכר ביותר במזרח התיכון הוא מזגן מקולקל. כאן נכנסות לתמונה שתי שאלות עיקריות: השאלה הראשונה היא אם מורגן פרימן יכול לחלטר כטכנאי מזגנים. השאלה השנייה היא כמה ימים בלי מזגן תקין זו עילה לגירושין. אגב, אומרים שהמזגן ברבנות מצוין, סתם שתדעו. כדי לחרב יום בחיים או ברית נישואין דרושה טיפת זיעה אחת יותר מדי.
הטיפה הקטנה הזו מסוגלת להכתיב את סדר היום – איפה אוכלים, לאן הולכים, מה לובשים. חתמנו עם אוגוסט על החוזה הכי דרקוני במזרח התיכון, והפכנו קורבנות אופנה, עבדים במשחקי שליטה סאדו־מזוכיסטיים. מעכשיו אפשר ללבוש רק שחור, כי קשה יותר לראות את הזיעה. לא אדום, לא צהוב, לא תכלת, לא אפור בהיר, בטח לא לבן. וגם זה לא תמיד מספיק, כי לפעמים הזיעה מצליחה לטפס על החולצה השחורה באופן כזה שבו היא תיראה לפתע כמו גבישי מלח בחוף קליה. בשלב הזה כדאי לראות רופא, כי זו עדות לחוסר איזון במלח. ובכן, זה בדיוק המקום והזמן לשאול את עצמך אם לא היה עדיף להמשיך לעשן עד למוות ידוע מראש מסרטן ריאות. הרי האלטרנטיבה מביכה – נעים מאוד, אתה האדם הראשון בעולם שימות מחוסר איזון במלח.
אנחנו הילדים של חורף, לא משנה איזו שנה, נגיד 79'. לפי כל מיני מחקרים ישנים שנעשו בפולין, ילדים שנולדו בסתיו, כלומר נוצרו בחורף, הם פחות חכמים ומשכילים. הסיבה: הם באים ממשפחות יותר עניות ופחות מבוססות. ההיגיון: לעניים לא תמיד יש אמצעי חימום, כדי להתחמם הם מקיימים יחסי מין, הילדים שנוצרו בחורף ייוולדו בסתיו. הנה עוד כיוון להיגיון קצת אחר: עשירים יוצאים לחופשות סקי, מתחרמנים זה מזה מול האח בעיירת הסקי הציורית, מקיימים יחסי מין, והילדים שנוצרו בחורף ייוולדו בסתיו. בקיצור, חארטה.
קצת פחות חארטה, גם אם היא אינה מבוססת על מחקרים מדעיים, זו ההנחה שלפיה מי שנולד בחורף יאהב חורף ומי שנולד בקיץ יאהב קיץ. ובכן, תדע כל אם עברייה שהפקירה את גורל ילדיה בידי חזאים הראויים לכך. להביא לעולם ילד חורף זה פשע, זו עילה להתערבות מצד המועצה לשלום הילד. להביא ילד חורף לעולם זה כמו לומר לו: הבאתי אותך לעולם, בני היקר, כדי שתסבול רוב חייך. "חום יולי אוגוסט" שר שלמה ארצי, אבל בעצם התכוון ל"חום מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר חצי אוקטובר", פשוט זה היה ארוך מדי בשביל שם של תקליט בקוטר 30 סנטימטר, גם אם מדובר באלבום כפול. אנחנו הילדים של חורף וגו', הבטחתם עונה – וכל מה שקיבלנו זה חצי שנה של קיץ, ואולי פה ושם כמה טעימות קטנות וחסרות משמעות מכל שאר העונות.
ואולי זה בסך הכול עניין של פרספקטיבה, עניין של תיאום ציפיות. כשדניאל גבריאל פרנהייט מסתכל על יום של 35 מעלות צלזיוס, הוא בעצם רואה יום של 95 מעלות פרנהייט. תודו שזה הרבה יותר מלחיץ. כדי לתאר את הגיהינום צריך להפחיד, לדבר במספרים מפלצתיים, בכמה שיותר מעלות. לא בכדי פרנהייט מת בהאג, מקום שבו משתדלים לעשות צדק בינלאומי. הדרך הטובה והצודקת ביותר להתמודד עם חום, לחות, זיעה ואוגוסט היא להביט להם בעיניים, להתמסר אליהם, לחבק אותם. רק לא לשכוח דבר אחד קטן: לפני החיבוק כדאי להתקלח, להתבשם, להחליף חולצה ולגנוב מרותם סלע את השלט של המזגן.
