בדמי, ברוחי ובלבבי

"איני יכול יותר לסבול לראות אותם מתהלכים יד ביד, ורק אותי השאירה פה לבד". כך שר ניסים סרוסי בקולו הגבוה, כשהוא לבוש מכנסים נמוכים וצמודים, ועוטה חולצת משי שנצצה בדיסקוטקים של רמלה בתחילת שנות השבעים. סרוסי הניח ללא בושה בעיות שבינו לבינה על סדר היום של האומה. לא שעד אז לא כתבו ושרו כאן על אהבה, אבל משהו בהתייחסות לרומנטיקה נשאר תמיד כבוש, מאופק. סרוסי פרץ את המחסום הזה לנצח.

משהו טוטאלי

הרוק והפופ הישראלי של שנות השבעים עסקו באהבה במרץ. אריק אינשטיין, שלום חנוך, מתי כספי, שלמה גרוניך, צביקה פיק, ששי קשת, יהודית רביץ, אריאל זילבר, דני ליטני ואחרים הקדישו לרומנטיקה לא מעט מזמנם. אבל גם כשהם שרו על אהבה, השירים שלהם היו נתונים בסד של איפוק ומתינות, כמתבקש ממעמדם הציבורי. כוכבי השכונות, לעומת זאת, שפכו את ליבם ללא מעצורים: "הוי למה הלכת ממני" שר ניסים סרוסי; זהר ארגוב ביטא התפרצות רגשות בלי בושה ב"את עולמי עם שחר את לי כל היום, את בדמי ברוחי ובלבבי", וחיים משה הלך עד הסוף עם "אהבת חיי הן את, אהבת עולמים". האהבה פנים רבות לה – כמאמר תקליטו של אינשטיין – אבל הפן המזרחי היה הטוטאלי מכולם.

כל עולמי חשך עלי

ברוב המקרים, המזרחים היו משוחררים יותר מהאחרים מהאתוס הלאומי שדרש לשתוק ולהתגבר. "ים של דמעות בשתי עיני, ליבי זועק שובה אלי" ו"ומני אז כבו עיני, כל עולמי חשך עלי" דיברו אליהם הרבה יותר. בתרבות הערבית, עליה גדלו, הסנטימנטליות הייתה מצרך מבוקש. חובה היה על הזמר להביע בשירתו את כל גווני האהבה ולהאריך, לעגל ולסלסל למען יוכל הקהל להשתתף בכאביו. נושא שכזה חייב גם לעבור בקריאות ממרפסת למרפסת בשכונה. במחלקה התורכית של עופר לוי ריטואל זה כלל גם ירידה על הברכיים ותחינות לאהובה: "אהבה אמיתית לכאב נולדה, אהבה אמיתית את הלב שברה".

תפאורה עירונית

התפאורה בסצינות האהבה המזרחית שונה מזו של ארץ ישראל הישנה והטובה. לא תמצאו בשירים אלה אסמים, עמקים וחצבים של סתיו. הילדים המזרחים היו עירוניים ולא הכירו את הארץ. הטיול השנתי לא סיפק לכותבים מספיק זמן כדי לאמץ מטאפורות מהטבע. בשיריהם קיבלנו את הרחובות העמוסים, החדרים הקרים ותחנת האוטובוס. כשכבר הופיע בשירים אלה אלמנט חקלאי כמו כרם, היה מדובר בכרם התימנים.

אהבה ומסורת

בזמר המזרחי, לכל היותר יש גינה ליד הבית. והגינה הזאת היא מקור הפרחים שקיימים בשירים המזרחים. מי שקטף פרחים רבים היה אביהו מדינה, ששילב אותם באהבה אחרת שלו - אהבת התנ"ך ומסורת ישראל, כמו ב"הפרח בגני" ו"עת דודים כלה, בואי אל גני". מלבד השימוש במטאפורות מ"שיר השירים", יש במחלקת המסורת גם שירי משוררים, כמו אלה של רבי שלום שבזי. זוהר ארגוב שר אחד מהם: "אהבת רעיה רצוני /מחמד נפשי וליבי/אשאלה צורי וקוני/ ישלחה מרפא לעצבי".

מצא את ההבדלים

ההבדל בפרשנות הרגשית ניכר שעה שזמרים מזרחים ואשכנזים שרו את אותו שיר באותו הלחן. לכאורה מדובר בעדות זהה משדה הקרב הרומנטי: את "הפרח בגני" שר זוהר ארגוב בלב רותח, כאילו הקפה של הבחורה הנוטשת עוד לא התקרר. מאיר אריאל, שביצע גם הוא את השיר, עשה זאת כאילו הוא נותן דין וחשבון יובשני ומריר לשוטר. כשארגוב שר את "להיות לבד" של יהונתן גפן ויאיר רוזנבלום, הוא החליט שמדובר באהוב הנמצא לבדו ומייד חיבר לשיר את "אמור אמור", יבבת האהבה. לעומתו, מירי אלוני שרה את השיר כחשבון נפש של מתבגר מופנם.

הנוער של היום

כיום המצב מעט שונה. בעוד שימי תבורי קונן לפני 20 שנה: "אין לי אהבה, לא עוד שמש בוקר מעלי", הרי שאיל גולן מתחיל את שירו באזהרה נוסח בית המשפט: "לא לשחק עם לב של גבר, אל תפגעי ברגשות!". כשהוא מפסיק לאיים הוא שר: "למענך אשכח את חולשותי", שזו לא הקרבה גדולה כל כך. שרית חדד אפילו התחילה להיות מציאותית והחלה להתמקח עם המחזר שלה: "אל תקרא לי סנובית כי אני לא מתנשאת... לא לוקחת את כל מה שאני מוצאת". כל מי שנשבה בטוטאליות של עופר לוי שירד על ברכיו ובכה: "אהבה אמיתית לכאב נולדה", יתקשה להתמודד עם פשרה איומה כל כך.