הטוחן, הרוקח, הסובל והכובל

בועת הכדורגל שלנו. אהובה כל כך, יקרה לליבנו. בועת הכדורגל שלנו. שריריה קפוצים, המצח חרוש בחריצים קבועים, נכונה כל רגע לקרב מזדמן על כבודה. בועת הכדורגל שלנו מרצינה, חמורת סבר. מתקשה לשחרר, להרפות לרגע. מתקשה פשוט לצחוק מהדבר העגול והמקסים שמתגלגל לו על הדשא, עם כל הצבעים והריחות שעוטפים סביב.
הבועה כועסת. על הקווים, מתרוצצים אפורי הפנים, המושכים בסוסים, המאמנים. מסמנים עיגולים קטנים סביבו של כל שחקן. דוחפים בשאגות כשרונות נדירים אל תוך תעלות צרות. נסוגים המאמנים, מתכסים בשמיכות חורף, יורדים לבונקרים ולמקלטי אב"כ. מסרסים כל תענוג, מסרסים את האינדיבידואל. בסיומו של עוד קרב חפירות מוצלח (מבחינתם) ממלמלים המאמנים למצלמות משהו על משמעת טקטית ועמידה נכונה על מגרש. בועת הכדורגל עומדת במקום. והכוכבים בכבלים.
אולי לרגל הפסח, הוא חג החירות להזכירכם, יואילו קצת מאמני הבועה להתיר את הכבלים? לשחרר קצת משמעת, לפנות את הבמה לטובת הדשא והטריבונה? למחול להרף על כבודם ועל שיטות המשחק שאף אחד לא רוצה להבין. לתת לכדורגל הנקי לדבר וליופי לפרוץ?
כנגד ארבעה מאמנים דיברה הבועה: הטוחן, הרוקח, הסובל והכובל.

טוחן - מה הוא אומר?

את הסעיף קיבל דרור קשטן בימי קובלנץ. עד אז מספרים, היה קבלן התארים אדם חביב וחייכני למדי. מאז בגידת שחקני נבחרת הנוער, מתקשה קשטן לשחרר את הרסן. הוא מונוטוני, רך כבטון מזויין, שואג ומתקשה ללטף. כל גופו של קשטן משדר מתיחות.
הקורבן התורן לשלטון הקשטני נקרא אבי תקווה. חדי העין יכלו לנחש את התסריט כבר בימי הצילומים המשותפים עם האח שלום לאחר חתימת החוזה. ברבור עדין ויצירתי משוויץ גדל בכלא קשטן. אין סיכוי. על "שלום הבית" בין השניים (מושג קדוש בהפועל ת"א) כבר ויתרו כולם סופית. במערכת ישרה כפלס ונטולת הומור עצמי כמו זו של הפועל, הגיבוי המוחלט שמקבל קשטן יתבע את סילוקו של תקווה. וכך, תנדוד הפנינה האסתטית מבלומפילד למרחבים חדשים. מרחבים של אוויר, אור ודריבלים.
קשטן ימשיך לטחון תארים עם חבורת כורי הפחם שיעשו כדברו. למי אכפת אצלנו ממשהו מלבד השורה התחתונה?

רוקח - מה הוא מבשל?

אלי כהן. מהמאמנים העקביים בישראל. מדי עונה הוא מצליח לגייס (כמעט ללא יוצא מן הכלל) את שחקניו כנגדו. הקבוצות של השריף ימותו למען כל משימה שולית, רק לא למענו. כעת נראה שכהן בדרך למטה. מריח ג'וב בראשל"צ. נקודת השבר האישית של כהן היתה גם נקודת השיא שלו: בעל פני החרסינה, מצויד בחבורה אדומה ובינונית, לקח לפני ארבע שנים את גביע המדינה. התואר הזה היווה מעין אישור מגבוה לשיטה של נסיך האבן מרמת עמידר: קח חצי קילו קשיחות, הוסף שתי כוסות אנטיפטיות, ערבב בשלוש כפות דיכוי צעירים מוכשרים, תוסיף איזה זר-שניים מחיר מציאה וקיבלת תואר. התיאוריה הרופסת (מי באמת רוצה לאכול תבשיל שכזה?) התנפצה לפני עונה על מזבח הקריזה העונתית של יוסי בניון.
מתברר שכהן רואה את השדה החברתי בקבוצה כעוד שדה קרב לכל דבר. גם העונה בפתח תקווה הוא חנק צעירים מוכשרים במיוחד כמו אבי יחיאל, יוסי רוזן, יניב לוזון ועידן הלל, ירד לחיי הזרים יסמין מוז'ה ובורומיר פרקוביץ' (מילא מחר הם על המטוס), וקינח בעימותים הרגילים עם כוכבי הקבוצה (קקון בתחילת העונה, אברבנל בזמן האחרון). את סיומה המבזה של העונה קוצרת פתח תקווה לאחר חריש עמוק של דיכוי.
כן, גם בעיר הזו עבר השריף.

למה הוא סובל?

בניגוד לקודמיו ברשימה, אברם גרנט הוא זיקית חברתית. העונה הוא מסדר לחיפה אליפות בחסות מרקם חברתי משובח ונדיר. שקט בכרמל. מסדר הכוכבים רוקד לחליל של אברם. הבעיה עם גרנט היא מה שהוא מקרין. או במילים אחרות מה שהוא לא מקרין. אצל גרנט אין גרם אחד של שמחה. אין פתח להנאה. תמיד הוא נראה על הגבול שבין סבל מודחק לשיעמום טוטאלי.
וזה עצוב כי מדובר באדם עם מטען. איש שיש לו מה להגיד. במאמן שיודע משהו על כדורגל. גרנט הביא לישראל את שמירת הלחץ האזורית (ימי פתח תקווה), את התנועה הגורפת על פני המגרש, את ההכנה הממש מדוקדקת לכל משחק, את ההכנה המנטלית האישית. אותו גאון התקפל כבר מזמן לתוך שבלונה מוכרת ואפרורית. הפנים שמה שצריך לעשות כדי להצליח כאן בבועה זה בעיקר להתעקש.
בדיוק באותה עקשנות ריסק גרנט את מכבי ת"א. לשנים הקשות בקריית שלום ואיצטדיון ר"ג, היתה השפעה אדירה על גרנט האדם. על המגרש הוא עבר לשמירות אישיות צפויות, העדיף להסתגר ולעקוץ. מחוץ למגרש, וגם על הקווים, הוא הפך למופנם הרבה יותר וחייכן פחות. אחד שתמיד יתראיין אחרי המשחק, אבל לעולם לא יגיד דבר.

למה הוא כובל?

פרעה, הגירסה הספורטיבית. חונק את שחקניו ולא משאיר פרור. משעבד אישית וטקטית, מייסר בשוטים ועקרבים. כל עוד מקבל העם את הגזירות, כל עוד לא נקעה נפשו, אז הכל בסדר. להפועל חיפה זה הביא אליפות, להפועל באר שבע גביע.
אלי גוטמן הוא עוד הוכחה שאצלנו בבועה השיטה חזקה מהכל. שיטה שפשטה את הרגל כבר במונדיאל של 90' ודיכאה אוהדי כדורגל בכל היקום מחזיקה אצלנו מעמד בכבוד.
אצל הירושלמים המתכון שלו כבר לא תפס. גוטמן הפך את לוח המגנטים (עליו מתקיים התדרוך הטקטי) ללוחות הברית. הקיף את שחקניו בגדרות חשמליים של מטר על מטר. מגן שעובר את החצי נידון לחילוף. משחק המסירות האינסופי שלו ("כדור ברגלי היריב הוא סכנה לפרנסה"), עקר עשרות שנים של מסורת ירושלמית התקפית. תמהיל של ניתוק ושמרנות.
בעונה הבאה כנראה יתפקד גוטמן על תקן השריף החדש של פ"ת. צעירי פתח תקווה, מבועתים רק מהרעיון, כבר מגששים את דרכם לאיזורים חמים יותר.

מה לכל זה ולאהבה?

אז מה עושים עם כל זה? 'הגיון השורה התחתונה' מגדל מתחת לפני השטח דורות של מאמנים שחולמים לקחת אליפות כמו גוטמן או גביע כמו אלי כהן. תארים אטרקטיבים (מכבי חיפה של תחילת העשור, בית"ר של אמצעו) קיימים רק בין עמודים של עיתונים מצהיבים. ובינתיים? מי שפחדן יותר - קוטף יותר. מאמנים שדורסים את הליגה באיטיות של קטרפילר מקרטע זוכים בחוזי ענק, קידום אישי ומחמאות על אינטיליגנציית משחק. חנק הכישרון, פחדנות וסירבול הפכו מתכון להצלחה. מה לכל זה ולכדורגל?

בוקר בהיר אחד

את האומץ, החיוך וקסם הנעורים משאירים הדינוזאורים ליחידי סגולה. מאמנים קטנים של קבוצות קטנות. שם עדיין יש רווח קטן להנאה. שם מתבוננים לפעמים גם מעבר לאותה שורה תחתונה מקוללת.
תארו לכם את הבוקר (ההזוי) בו נקום ולפנינו פירמידה הפוכה: את בית"ר ירושלים מאמן אורי מלמיליאן, רמי לוי חתם לשלוש שנים במכבי חיפה. שייע חוזר הביתה להפועל ת"א ומקבל מתאומים את הצ'ק הפתוח שעליו חלם כל החיים. יוסי מזרחי מתיישב על הכיסא הצהוב של מכבי ת"א, ולופא קודש (כן, אל תצחקו) המקסים מסיים קריירה מפוארת והתקפית עם קדנציה באר שבעית בצמרת ליגת העל.
תחי ההתקפה. כבוד לרשתות. VIVA כדורגל.