הבלט הישראלי קם לתחייה

ההפקה החדשה של הבלט הישראלי ל"אונייגין", של הכוריאוגרף הדרום אפריקני ג'ון קרנקו, מנערת את האבק מלהקת המחול הקלאסי היחידה בנוף הישראלי.
ז'אנר המחול הקלאסי כמעט ופסח על סצינת המחול הישראלית לפחות בעשור האחרון. עם השתלטותו של הזרם המודרני על הבמה המקומית, שילובם של מופעי תיאטרון מחול והריבוי היחסי של להקות שוליים, נדחקה להקת הבלט הישראלי הצידה וזכתה ללא מעט הספדים בטרם עת. אולם מופעי להקת הבולשוי האחרונים בארץ הוכיחו כי פוטנציאל שיווקי לסגנון אכן קיים. אחרי מאבקים קשים בבירוקרטיה ובתקציבים, ועל סף סגירה, הצליחו מייסדי הלהקה, ברטה ימפולסקי והלל מרקמן, להעלות הפקה מסוגננת המלווה בתפאורת ענק וחמישים רקדנים, הפקה שגם אם אינה רווית כוכבים - היא מלאת חן וסביר להניח שתסב הנאה לאוהבי המחול הקלאסי.
את העלאת המופע ליוותה הכוריאוגרפית ג'ורג'יט סינגריטיס, מנהלת ההפקה של בלט שטוטגרט, שהיתה קרובה מאד לקרנקו וליוותה גם את ההפקה המקורית של הבלט. בביקור שערכה הלהקה בסין, היא הצליחה למלא אולמות וזכתה לביקורות נלהבות במיוחד.

בת הכפר והעירוני המשועמם

יצירת המחול של קרנקו הועלתה לראשונה בשנת 1965 בבלט של שטוטגרט, ונחשבת לקלאסיקה. הכוריאוגרפיה נבנתה על-פי סיפור של אלכסנדר פושקין למוזיקה של פטר צ'ייקובסקי. במרכז העלילה דמויותיהן של טטיאנה, צעירה כפרית בעלת נפש רומנטית שמתאהבת באונייגין, גבר עירוני צעיר המחפש ריגושים ומשמעות לחייו שמגיע לכפר עם חברו, בן הכפר לנסקי. מתוך שעמום מתחיל אונייגין לפלרטט עם אולגה, אהובתו של לנסקי וגורם למפח נפש לחברו ולטטיאנה. לנסקי מזמין אותו לדו-קרב, טטיאנה ואולגה מנסות להניא את הגברים מכוונותיהם. בסופו של דבר לנסקי מוטל מת ואונייגין מסתלק. בבלט הקלאסי ממש כמו באופרה לכל סיפור יש סוף דרמטי במיוחד, הפעם אונייגין חוזר על-מנת להתעמת עם גורלו הוא מנסה להשיב לעצמו את טטיאנה שנשואה לנסיך ומצווה עליו לעזוב אותה לתמיד.

בשבחי התפאורה

את נורייב וברישניקוב לא תמצאו פה, ולמרות זאת מדובר בחוויה ויזואלית עשירה, הרבה הודות לתפאורה. הבלט מתחיל בלב ליבו של יער קסום שנותן לקהל תחושה של עומק ועושר כמיטב המסורת הקלאסית. גם אולם הנשפים והפתרונות היצירתיים למעברים בין מערכה למערכה ראויים לשבחים. את התפאורה יצר מעצב התפאורה האיטלקי פיירלואיג'ו סמרטיני עבור בית האופרה "לה סקאלה" במילנו.
נטשה טוריאשווילי מצוינת בתפקיד טטיאנה. היא שברירית, קלילה וגמישה להפליא עם יכולת תיאטרלית טובה והרבה חן. לאורך כל הבלט היא מצליחה להעביר ילדותיות מול נשיות, נואשות מול גאווה והרבה מאד תקווה. אילדר מוקמטשן, בתפקיד המשורר לנסקי, אצור ומאופק עם יכולות טכניות שבאות לידי ביטוי בעיקר במערכה השנייה. אלכסנדר אטקין בתפקיד אונייגין מאכזב, למרות הנוכחות הבימתית המרשימה. הוא נטול כריזמה ומחודד בתנועותיו.
למרות העדרם של כוכבים, או תגליות חדשות, "אונייגין" שופע ברצון עז וכן לשמר את מסורת הבלט הקלאסי. המופע כולו מעורר געגוע לאנכרוניזם הקסום של הפקות הענק הגרנדיוזיות והרומנטיקה המלווה אותן. אם נהניתם בבולשוי אין סיבה שלא תהנו גם הפעם.

"אונייגין" של הבלט הישראלי 4-7 ביולי במשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב