רק שופטת יכולה

גזר הדין בעניינו של יצחק מרדכי הוא מסר שיפוטי מרגיע מאין כמוהו. הוא מרגיע עבור כל אותם גברים, החוששים שבעידן הנוכחי כל פניה לאישה בלשון "מותק" תוביל למאסר ממושך.
בית משפט השלום בירושלים מבטיח כי, על אף הנורמות של המאה ה-21 ביחסים בין המינים, גברים כוחניים ואלימים יכולים להמשיך לפגוע בנשים, להשפילן, להתעלם מסירובן ולהשתמש בהן כאובייקטים מיניים. בית משפט השלום בירושלים מבטיחם כי חשיפה תקשורתית סנסציונית היא העונש החמור ביותר לו הם צפויים. מסתבר כי למרות מסרים חוזרים ונשנים של הכנסת ושל הציבור הרחב, אפילו שופטים נאורים כמו יעקב צבן ורפי כרמל, אשר מסוגלים להאמין לנשים ולגנות את תוקפיהן, עדיין אינם מסוגלים להבין את חומרת הפגיעה בנשים ולהעניש את העבריינים.

מעשים מגונים ומצמררים

ב-21 במרץ הוציא בית משפט השלום בירושלים מתחת ידיו פסק דין המגולל, על פני 174 עמודים, מעשים מגונים מצמררים שביצע מרדכי לאורך השנים בנשים, שהיו כולן צעירות ממנו בשנים רבות, וכפופות לו במסגרת תפקידיו הציבוריים הרמים. מרדכי נאשם כי בשנת 1992, בהיותו אלוף הפיקוד, דחק ידיו בכוח אל איבר מינה של חיילת בת 23 שעה שנסעו יחדיו ברכבו; בהזדמנות אחרת כפה עליה נשיקות בכוח, ולאחר שסירבה - השליך אותה מרכבו באישון לילה בשטח פתוח. בהזדמנות נוספת, ערב יום הולדתה, התערטל בפניה בדירתו, שכב עליה בכוח, ולמרות סירובה ותחנוניה הגיע לסיפוקו על בגדיה. בית המשפט האמין למתלוננת ולא לנאשם, ואף שקבע כי לגבי המקרה הראשון חלה התיישנות, הרשיע את הנאשם לגבי שני האירועים האחרים במעשה מגונה בנסיבות מחמירות.
על כל אחד מן האירועים מאפשר החוק לפסוק שבע שנות מאסר. מרדכי נאשם והורשע עוד כי בשנת 1996, בהיותו שר בממשלה, נשכב על אשה במסגרת ריאיון עבודה, נגע בגופה וניסה לנשקה למרות התנגדותה המפורשת. על מעשה זה מאפשר החוק לפסוק עד שלוש שנות מאסר.
עוד הואשם מרדכי כי בשנת 2000, בהיותו שר, הטריד מינית עובדת לשכתו. בעבירה זו לא הורשע, אך בית המשפט הקפיד לציין כי הזיכוי לא נבע מקבלת עמדתו של מרדכי, אלא מאי דיוקים רבים בגירסתה של המתלוננת, שלא אפשרו לבסס הרשעה.

מדוע יש לחכות עד הפגיעה הבאה?

מפסק הדין מתקבלת תמונה של אדם אשר במשך שנים ניצל בשיטתיות את מעמדו הציבורי כדי לכפות עצמו בכוח על נשים אשר ביחס אליהן היה בעמדות כוח, וזאת תוך רמיסת כבודן, ובלא כל התחשבות בסירובן ובמצוקתן. בית המשפט קבע כי במשך שנים, מרדכי שב והשתמש בנשים כבאובייקטים מיניים לסיפוק צרכיו, וגרם להן כאב, השפלה וצלקות רגשיות.
המחוקק רואה התנהגויות אלה בחומרה, ואפשר לבית המשפט לפסוק עונש של עד 17 שנות מאסר על שלושה האירועים יחדיו. ואולם שני השופטים, יעקב צבן ורפי כרמל, קבעו כי "מחירן" של כל ההתנהגויות הללו אינו עולה אפילו כדי יום אחד של עבודות שירות. הם קבעו כי רק אם ישוב מרדכי ויפגע בנשים נוספות, ויורשע בגין העבירות החדשות שיבצע, אזי ידרש לשלם שנה וחצי מאסר על המעשים בגינם הורשע הפעם.
נוכח התנהגויותיו הקשות של מרדכי נשאלת השאלה מה עוד צריך לקרות באירועים של תקיפה מינית כדי שמעשה מגונה בנסיבות מחמירות יחשב חמור דיו, ובית המשפט יפסוק עונש של ממש? מאסר על תנאי הוא עונש מתאים למי שמעד פעם אחת, והחברה מבקשת להבטיח כי לא ישוב למעוד. מרדכי לא רק שלא "מעד" מעידה חד-פעמית אלא הוא בבחינת עבריין מועד בהקשר של פגיעות בנשים. מדוע יש לחכות עד התקיפה החמורה הבאה שיבצע כדי לגבות ממנו מחיר בגין כל הפגיעות שכבר ביצע?

פגיעה בנשים מחירה זול

השופטים צבן וכרמל סבורים כי מרדכי נענש דיו על ידי החברה. ואולם פרסום אמת של מעשיו, אותם הכחיש שוב ושוב, אינו יכול להיחשב "ענישה" השקולה כנגד המאסר הקבוע בחוק. יתירה מזאת: גם נבחרי ציבור אחרים, כמו אריה דרעי, "נענשו" על ידי פרסום מעשיהם הפליליים ברבים, ועם כל זאת מצאה גם מערכת המשפט לנכון להשית עליהם עונשים משפטיים. במה נבדל מרדכי מדרעי? דומה כי ההבדל הוא שקורבנותיו של מרדכי הן "רק" נשים. זהו המסר הברור המועבר על ידי שני השופטים.
לעומתם סברה השופטת רבקה פרידמן-פלדמן כי על מרדכי לרצות ולו תקופה סמלית של ארבעה חודשים בכלא. קשה לא להתרשם כי גם בעיני הנאורים שבשופטים, פגיעה בנשים מחירה זול. שופטת אשה, לעומת זאת, יכולה להעז ולדרוש תשלום כלשהו בגין התעמרות שיטתית בנשים. השופטת פרידמן-פלדמן היא היחידה המדגישה שמרדכי לא הביע חרטה, לא נטל אחריות על מעשיו, הכפיש את המתלוננות, וטקטיקת ההגנה שלו גרמה להן נזק נפשי. השופטים הגברים בהרכב לא מצאו לנכון להתחשב בעובדות אלה והתרשמו יותר מיוקרתו הצבאית של מרדכי. לכן כה הכרחי וחיוני ייצוג של נשים בקרב מחוקקים ושופטים כאחד.

ד"ר קמיר היא מרצה למשפטים וממנסחות החוק נגד הטרדה מינית.