וביום השני, והשלישי

משימת היום השני הייתה חציית אותו רכס הרים, הרי הבולקאר המושלגים, שקיבלו את פנינו כל כך יפה בבוקר. עכשיו, לאחר מעשה, כבר מותר לספר - בלי לחשוש מעין הרע - שמזג האוויר היה פשוט מדהים לאורך כל הדרך. אם לא הייתי מכירה את מארגני המסע באופן אישי ויודעת בוודאות כי הם בשר ודם, כמו כל אחד מאתנו, הייתי חושדת כי היה להם "איזה דיבור" עם הבורא. אותו אחד שקיבל על עצמו כנראה את תפקיד התפאורן, האחראי על הנוף המשתנה בכל יום מימי המסע, מזג האוויר המתאים. נראה היה כי השמיים, השלג, הגשם והשמש הם חלק מאפקטים מיוחדים בהצגה המדהימה שנקראת מלכת המדבר.
בכל מקרה, חזרה אל המתרחש בהרי הבולקאר. השמש שקיבלה את פנינו גרמה לנו לפתוח את גגות הברזנט בכלי הרכב הפתוחים ולהוציא ראשים מחלונות הגג והצד של הסגורים כדי לשאוף את מלוא מרחבי האוויר והאווירה.
בתחילה נסענו בדרכי עפר, אותן החליף הבוץ, אותו החליף השלג. וכאן התחיל האקשן האמיתי! הרכבת שרשראות על כלי הרכב היא, בניגוד לצפוי ומה שניתן לחשוב, פעולה כלל לא פשוטה. כי בניגוד לכדורי השלג שהשלכנו אחת על השניה דקות ספורות קודם לכן, אותם יכולות היינו ליצור בידיים מוגנות על-ידי כפפות, כאן חייבים להיחשף. החיבור של עור אדם חם ושלג קר, יחד עם מתכת וחוליות סרבניות לא היה נעים. כן, חוויה אמנם, מדליק והכל, אבל קר, נורא קר!
והכי עצוב היה לגלות כי בסופו של דבר, לאחר כל המאמצים וכל השלג שפינינו עם אתים וכלי חפירה שונים, ערמות השלג הפכו לגבוהות עד כדי חסימת הציר. נאלצנו לחזור לאחור.

השלישי

ביום שלמחרת שוב התחלף הנוף - במקום ההרים האדירים והמושלגים קיבלנו נוף צחיח ומדברי, נכנסנו לשולי קפדוקיה. לאחר שעברנו על-פני כמה סוגי נוף, הגיע סוף סוף הזמן להרחיב מעט על האזור כולו. מוכנים? קדימה.
מסע מלכת המדבר יצא השנה אל חלקה האסייני-מזרחי של טורקיה. אותו חצי אי הנקרא "אנטוליה" – במקור (יוונית) "אנדולו", שפירושה מזרח. מכיוון שטורקיה נמצאת בנקודת המפגש בין אירופה למזרח התיכון ואסיה, בדומה למדינת ישראל (עם הבדלי פרופורציה כמובן) היא מהווה צומת דרכים.
במהלך השנים עברו כאן כובשים ומתיישבים רבים – חיתים, פרסים, יוונים, רומאים, ביזנטים, סלג'וקים והעותומנים כמובן, שתקופתם הסתיימה אגב לפני 100 שנים בלבד. השילוב של תרבויות, נופים ותושבים שונים הוא שהופך את טורקיה למרתקת כל-כך. כמי שרגילה לקלאב מד בקמר או פלמייה ולערים כמו איסטנבול ואנטליה עם מעט היסטוריה והרבה נופש, המראה הבתולי והקסום באזורים בהם טרם הספיקו תיירים ישראלים להשאיר חותם הותיר אותי נפעמת.
אולי זאת הרגשה פרטית שלי, אך משום מה נדמה לי שזה אינו פרי דמיון בלבד. השיירה שעברה בכל הכפרים הנידחים האלה כאילו הפיחה בהם חיים. מכל חלון ופתח הציצו ילדים ומבוגרים כאחד, מנופפים לשלום לתהלוכת הג'יפים הנשית שהעירה את הכפר מתרדמת חורף עמוקה. אגב, חלק מהכפרים אותם עברנו בדרך היו נטושים, זאת מכיוון שלמרבית התושבים בתים אלו משמשים כבתי-קיץ. בחורף הם יורדים לעבר החוף כדי להתחמם.
לפנות ערב שלחה השמש קרניים אחרונות והעמק הואר בכתום מרהיב. ואיזו אנחת "וואו" סחט המראה הזה. ההד החוזר רק העצים אותה. בפעם המי יודע כמה, שוב חזרנו ואמרנו אחת לשנייה ש"חבל על הזמן!"