אריאל שרון: האיש שהכניס אותנו ללבנון

מאז הוחזר רב סרן אריאל שרון מן האוניברסיטה לצבא על ידי הרמטכ"ל משה דיין, כדי לשמש מיתוס שסביבו הומצאו מחדש רוח הלחימה וערכי הפיקוד של צה"ל, נקשרו שני האנשים המורכבים והמרתקים האלה זה בזה - מה-101 ועד אום כתף, מאי מינויו של שרון לרמטכ"ל ועד לצליחת התעלה. בהיסטוריה של ישראל יימתח ביניהם עוד קו דומה ושונה עד מאוד: כל אחד מהם נתפס כאחראי ללידתה ועוללותיה של מלחמה, וכל אחד מהם שילם על כך בגירוש ממשרד הבטחון.
ההבדל בין המלחמות מזכיר את ההבדל בין האישים: דיין הפסימי, שפעמים רבות נרתע צעד אחד לפני לקיחת האחריות המוחלטת על מעשה, היה האחראי למחדל ביום כיפור. שרון הנועז, שתכניותיו (כולל זו של הקרב האוגדתי באום כתף, המהלך ההתקפי רחב ההיקף המרשים ביותר שביצע צה"ל אי פעם) אינן מתחשבות כמעט בסכנת הכשלון, ותמיד קו דק מפריד בהן בין הצלחה כבירה לאסון כבד, הוא האחראי למעשה-היתר של מלחמת לבנון. הוא שר הבטחון היחיד בתולדות ישראל שהגה מהלך התקפי נרחב בעל השלכות מדיניות נרחבות, וכשהמהלך הזה התמוטט נשאר – בצדק - כמעט לבדו עם האחריות.
דיין חשב שלנצח (או לפחות בעתיד הנראה לעין) נחיה על החרב, אבל לא האמין – וראו נאומו על קברו של רועי רוטברג בנחל עוז – שסופנו לנצח בדרך הזו. שרון של 1982 ייצג את האמונה שהכוח יכול לנצח, או לפחות לשנות דברים שינוי עמוק. לא פלא שדיין נתפס במחדל ושרון במעשה שנכשל.
האמונה בכוח היא החטא הקדמון של מלחמת לבנון. מהבחינה הזו סייעה המלחמה, במחיר כבד, לפטור חלק גדול מהציבור הישראלי ולימים גם את מנהיגיו, ויצחק רבין בראשם, מהאמונה ביכולת שלנו להשתמש בכוח צבאי כדי לשנות מצב מדיני מעיקרו. שרון עצמו לא נגמל מכך לעולם, ומכאן טענתו החוזרת לפיה "לא נתנו לי לגמור את העבודה". כראש ממשלה הרקורד של שרון בעניין עדיין לא חתום, אבל ניתן לומר שממעשיו באינתיפאדה השנייה עולה אותה אמונה ממש, לפיה הכוח הישראלי יוכל לכל דבר.
שרון משוכנע עד היום שהשתמש באמצעי לגיטימי כדי לנסות ולפתור בעייה אמיתית – הרי היו 15 אלף פלסטינים חמושים מצפון לגבול. לבנון בוערת בעצמותיו, למרות הצנעתה במהלך מערכת הבחירות, והוא ממשיך לטעון שצדק. אבל כשחברה שלמה וצבא, האמור להוציא את המדיניות לפועל, כבר אינם מאמינים עוד, מה זה משנה מי צודק. מלחמת לבנון היתה האירוע האחרון בו ניסתה ישראל לעצב בכוח חלק כלשהו מן המזרח התיכון.