מלכות שבא
מי שהגה את המסע לא יכול היה לפלל לעצמו נציגות מוצלחות יותר לקידום הפרוייקט
| עיניים של עדה שלמה |  | לא רוצה שיתייחסו אלי כאל אתיופית | | חצי אתיופית חצי ישראלית | | הלוואי שלישראלים תהיה יותר סבלנות |
| ||||||
| נשים מסוגלות להרבה יותר | | אז מה אם הבעל חושב אחרת | | | | |
מי שהגה את רעיון מלכת המדבר לא יכול היה לפלל לעצמו נציגות מוצלחות יותר לקידום פרוייקט הספורט האתגרי וכל מטען המסרים הנלווה אליו השנה. מדובר בשלוש מלכות שבא יפות, חכמות, נמרצות ואמיצות, חדורות ערכים ונכונות לכל אתגר. וחוץ מזה הן פשוט מקסימות.
צצה מלקו, ירדנה פנטה ומהרטה ברוך הם שלוש נציגות הסוכנות היהודית למסע ההרפתקאות הזה, השלישי במניין, שכולו על טהרת הנשים, וזה מתבקש, כי השנה (בנובמבר) יסתערו הג'יפים על מרחבי אתיופיה.
המסע הנוכחי, 20 שנה אחרי מבצע משה ועשר שנים אחרי מצבע שלמה, אמור לעודד את ענפי הספורט האתגרי לנשים ולהעמיק את המודעות בנושא קליטה ועלייה. במהלך המסע, שיתפרס על פני שמונה ימים, יידרשו המשתתפות להתמודד עם אתגרים פיזיים, תרבותיים ואישיים.
מהרטה, 26, שחקנית (הקאמרי, למשל) מכהנת גם כסטודנטית לתואר שני ופעילה בקליטה ועלייה. ירדנה, 29, היא דוקטורנטית, עוזרת מחקר והוראה ומנהלת פרוייקט לימודי באוניברסיטת תל אביב, וחברה בדירקטוריון החברה למתנ"סים. לצגה, 33, נשואה פלוס שניים, יש לא מעט כובעים. היא מזכ"ל ההתאחדות עולי אתיופיה, שדרנית תוכניות באמהרית ברדיו ובטלוויזיה ועורכת עיתון באמהרית, ואוחזת גם בשני תארים אקדמאים.
שלושתן מלאות התלהבות לקראת המשימה. "כשקראתי על שני המסעות הקודמים אמרתי לעצמי שהייתי מתה לעשות את זה, ופתאום הציעו לי לצאת, איזה כיף" מתרגשת מהרטה. "זה נראה לי כמשהו הכי פמיניסטי שאפשר, מסע אתגרי, הרפתקאות, קטע עם ביטוי נשי חזק. אולי לא כל הנשים היו מסתכלות על זה כמשהו גדול, אבל בעיני זה מאד נשי, מאד חזק".
צגה: "זה פרוייקט פמיניסטי לגמרי. רק נשים יוצאות למסע גילה:'יפים. הן גם ישנות בחוץ וזה רעיון פמיניסטי מובהק".
לא מעייף להיות כל הזמן שגרירות?
צגה: "אני רואה את עצמי כמגשרת בין החברה הישראלית לעדה. יש לנו דברים כל כך יפים בעדה שיש לשמור אותם. יחד עם זאת, יש דברים שגורמים לנו עיכוב באינטגרציה, כמו למשל הלוויה. בתרבות שלנו, כשמישהו נפטר כל הקהילה מגיעה ללווייה. זה יפה, אבל לא תמיד חייבים להפסיד יום עבודה, אפשר לבוא גם לשבעה, או אפילו להתקשר ולהגיד 'אני משתתפת בצערך'. אנשים בגיל ההורים שלנו יגידו שנפלתי מהירח, אבל אני רואה את עצמי כמגשרת".
וזה מתאים לך.
צגה: "זה לא נוח. זה עבודה קשה, כי את חיה בשני עולמות. אבל יש לי סיפוק רגע-רגע, יום-יום. בכל דבר שאני עושה, בקהילה, ברדיו, מכל מכתב שאני מקבלת, שאני קוראת".
מהרטה: "לפעמים זה פשוט נוחת עליך, וכל מה שתעשי אנשים מבחוץ יסתכלו עליך כעל אתיופית עם כל מה שאתיופי נחשב בעיניהם, וזה לא בהכרח הדבר האמיתי. יש כל הזמן תחושה שכל מה שתעשי יתורגם ויוכלל על שאר האתיופים. אבל אני לא כל הזמן מודעת לזה. אי אפשר להיות מודעת כל הזמן ולתפקד נורמלי".
מתי זה מעייף אותך?
מהרטה: "כשאני לא רוצה שיתייחסו אלי כאל אתיופית. לא רוצה לעמוד בסופרמרקט ושכולם יגעו לי בצמות ויגידו "וואו, כמה שהן יפות, וכמה זמן לוקח לעשות אותן?" אני רוצה שיכירו אותי כבנאדם, אבל אני לא יכולה להפסיק להיות אתיופית.
"אני רוצה שהסטודנטים יתייחסו אלי כמו שהם מתייחסים אחד לשני, ולא כאל אתיופית. שלא יפחדו לשאול אותי שאלות, לא יצפו שאני לא אדע דברים מסוימים, כי אני יודעת, סך הכל גדלתי כאן. אני מרגישה שיש כל הזמן ציפיה שאני צריכה ליזום, או שאשאר בחוץ. אם אני מספרת ששיחקתי בקאמרי ואני לומדת לתואר שני, אני מרגישה שהאנשים מסביב מסמנים לעצמם : אוקיי, יש מה לדבר איתה".
ירדנה: "כל מי שבגיל שלנו מרגיש שגריר בעדה, כי אנחנו בין שני העולמות. עולם המבוגרים ועולם הצעירים שנולדו וגדלו פה. זה כשלעצמו ממש קשה. גם לשמור על החברה המסורתית שממנה באנו, וגם לגלות מרפקים ואפילו לדעת לדרוס האחד את השני כדי לחיות בארץ. וזה לא טבעי לנו".
צגה: "זה מה שאני מלמדת את הילד הגדול שלי, הוא כל כך שקט ועדין, והמורה אומרת לי: 'הוא בסדר גמור בלימודים, אבל הוא נורא שקט. אם מישהו יושב בכסא שלו, הוא מחכה בשקט עד שיפנו לו אותו', ואני אומרת לו 'עמנואל, נו תגיד להם שיזוזו'".
כמה האתיופיות היא חלק מהאישיות שלכן?
ירדנה: "אני חצי-חצי. איך שאני מתנהגת בבית איך שאני מתלבשת, הכל. כשאני בחול אני מרגישה ישראלית".
צגה: "בהתחלה עליתי בלי ההורים, חייתי עם החברה הצעירים. אחרי שמונה שנים ההורים הגיעו, התחלתי להראות להם דברים, ראיתי יותר את אנשי הקהילה והמעורבות שלי גדלה. ואז התחתנתי ילדתי ילדים והתחלתי לחשוב על זה שהילדים חייבים לשמור על השפה, וכדי ללמד אותם אני חייבת להיות אתיופית אמיתית".
מהרטה: "עד גיל 18-20 כמעט שלא דיברתי אמהרית. השתדלתי כמה שיותר להיות ישראלית. אני חושבת שצריך להיות מספיק חזק כדי לשמור גם על הזהות האתיופית שלך. ולי זה קרה אחרי גיל ההתבגרות כשהאחיות שלי עלו ארצה, שש שנים אחרי , הן רצו שמות בעברית ואני אמרתי: 'לא, אני לא קוראת לכן בשם העברי'. הם היו במקום שאני הייתי בו, אבל התפתחתי משם. את לא יכולה להיות אדם שלם בלי שני החלקים שלך".
ירדנה: "לא קרה תהליך הפוך. גם כשהייתי בתיכון דיברתי רק אמהרית, והיו לי חברות אתיופיות ובכלל לא רציתי להתחבר לחברה הישראלית. רק בלימודים לתואר ראשון נפתחתי יותר והחלטתי שאני רוצה לשמור על שני החלקים שלי. באופן מכוון אני רוצה לשמור על החצי-חצי שלי, ואני לא רוצה להיות עם השנים יותר ישראלית".
מה אתן חושבות על הישראלים? מה הייתן רוצות לקחת מהם ומה לתת להם?
ירדנה: "הייתי נותנת להם יחסי אנוש, כבוד, סבלנות, יכולת לקבל אחד את השני. ולקחת? הייתי אומרת חוצפה, אבל יש למילה קונוטציה מאד שלילית, של מישהו שלוקח משהו שלא שייך לו. משהו שמאד מפריע לי אצל הישראלים. הם אוהבים להשתלט על החיים שלך, לקחת. הם לא רואים אחד את השני ממטר. אבל הייתי רוצה להעיז יותר, להתבטא יותר, להגיד מה שאני חושבת יותר. זה לא שאני לא עושה את זה, אבל הייתי רוצה שזה יהיה משהו שכולם אצלנו יוכלו לעשות יותר".
מהרטה: "הייתי נותנת את הקשר המשפחתי שאצלנו כל כך חשוב ואני כל כך אוהבת. את הכבוד, את האירוח כיד המלך. הייתי רוצה שתהיה לישראלים יותר סבלנות, יותר השתדלות אלינו. והייתי לוקחת את הסקרנות. ישראלים מנסים, לוקחים, פעילים, טועמים, מתנסים".
צגה: "הישראלי שם את עצמו במרכז. אם מישהו לא ישראלי, צבר, הוא לא שווה. לא נותנים לו מקום. הם לא יודעים לקבל את השונה. הישראלים צריכים להבין שלכל בנאדם יש תרבות וערכים שהוא גדל איתם, אבל הישראלי הוא שתלטן, הוא מרגיש שהוא יודע יותר טוב מהאחר מה הוא צריך. הם יודעים יותר טוב מהאתיופים מה טוב להם. ואין דבר כזה. הייתי לוקחת את הפתיחות, הסקרנות, הצורך לשאול כל הזמן. הילדים שלי שואלים אותי שאלות שלא העזתי לשאול כשאני הייתי בגילם".
לדוגמא?
"זה נכון שבאתיופיה לא היה לכם מה לאכול?' אז הסברתי. אבל כשאני הייתי ילדה, לא הייתי מעיזה, כי הייתי חושבת שמישהו יפגע, יעלב. או למשל: 'אמא איך באים ילדים לעולם? איך יוצא התינוק?' יש שאלות, אני אגיד לך את האמת, שקשה לי לענות. קשה לי להוציא את המילים מהפה. אל תשכחי, אני אתיופית. הפתיחות הזאת, הסקרנות. וההורים עונים להם בלי הגבלה. לא כמו ההורים שלנו, שבעיניים עושים לך סימן שיותר טוב שתשתקי".
מהרטה: "אני חושבת שאצלנו יש מסגרת חוקים מאד כללית, וכל אחד משתבץ בה לפי גילו ולא מערערים עליה. ואם אתה שואל, מיד מסמנים לך לסתום את הפה. התרבות שלנו לא מאפשרת לילדים לשאול שאלות".
איך אתן רואות את השילוב הזה אתיופית ואשה?
ירדנה: "כאשה אתיופית אין לך זכות דיבור בכלל. אבל גם כשאת עושה קריירה, אסור להעיז יותר מידי. צגה, שמשאירה את הבעל בבית ונוסעת – אצלנו זה פשוט לא יעלה על הדעת. אני בטוחה שאנשים שרואים את זה אצלנו פשוט נשארים בהלם. אצל הגבר הישראלי זה אחרת, אני חושבת".
מהרטה: "זה לא בטוח".
ירדנה: "כן, אבל אצלנו זה הרבה יותר קשה. בקטע הזה אנחנו באמת פורצות מעבר למה שמקובל היה לחשוב שאישה מסוגלת. המסע הזה למדבר – אישה יוצאת עם רכב למדבר? את כאילו אישה, אבל את גבר. באופן אישי אני חברה בהרבה ארגונים לקידום האישה בישראל. מאוד חשוב לי לקדם את הגישה של מנהיגות נשים. אני בכלל חושבת שאישה היא פחות מגבר במשהו. אני חושבת שנשים מסוגלות להרבה, אבל זה תהליך וצריך לקדם אותו".
מהרטה: "אני בכלל חושבת שנשים אתיופיות בארץ – כל אחת מהן דיווה. הן השתלבו בצורה מאוד יפה. יותר מהגברים".
נשים אתיופיות השתלבו כאן יותר טוב מגברים?
מהרטה: בטח. בחברה שלנו יש מסורת היררכית ברורה מאוד של מעמדות. יש את הזקן, הגבר, אחר כך הנשים, ואחר כך הילדים הקטנים. כשהגברים הגיעו לכאן, קצת נלקח מהם המקום שלהם. פתאום הם היו צריכים לשמור על המקום שלהם, מה שלא כל כך הלך. לעומת זאת הנשים, שממילא לא לא היה להן מקום כל כך טוב, אין להן מה להפסיד. הן לא פוחדות לנסות, לטעות, לשאול. כי אין להן כבוד שיילקח מהן. ולכן הן השתלבו טוב יותר".
ירדנה: "גם בחברה הישראלית יש הרבה שוביניסטים, אבל אצל האתיופים אישה לא צריכה לעשות כלום, וכשהיא עושה היא כאילו לוקחת מהגברים. וזה לא ככה, היא עושה למען עצמה".
צגה: "אני חושבת שכל אדם שמעמדו נפגע לא היה אוהב את זה. אפשר להבין אותם. אבל אני לא מבינה למה יש גברים שרואים את הצלחה של הנשים, כאילו היא באה על חשבונם. אני זוכרת למשל לפני שהתחתנו, לפעמים קרה שכשבאו חברים בעלי היה מגיש להם. בדרך החוצה הם היו שואלים אותו 'תגיד, מי כאן הבעל'?"
איך הצלחת להגיע למצב שאת יכולה לחזור הביתה בשמונה בערב?
צגה: "זה האופי שלי. עוד לפני החתונה הוא ידע מי אני. ושנית, יש לי תמיכה מאוד חזקה מבית ההורים. אבא שלי, זכרונו לברכה, היה מאוד בעד נשים. אישה שמתחתנת בלי השכלה – לא בא בחשבון. אני גם גדלתי בעיר, זה אחרת, ואמא שלי מוכנה תמיד לטפל בילדים שלי, וגם האחים שלי עוזרים, כל המשפחה מגויסת, אז לא חסר כלום, ואין לבעלי מה להעיר. למרות שהיו תקופות שהוא העיר, 'צגה, את מגזימה'. לפעמים אני מבינה את זה, ולפעמים אני אומרת: 'אתה ידעת מראש'".
מהרטה: "אני חושבת שהחלק מזה זה שהיא נותנת לו את המקום שלו. היא יודעת להתייחס אליו בכבוד. היא לא חייבת להתנהג בקשיחות, כדי שייתן לה לעשות את הדברים שלה".
צגה: "בטח. זה לא בא בקלות. את לא יכולה להגיד, אני הולכת לעשות ככה וככה ואם לא תסכים, אתה יכול ללכת לקיבינימט. אבל זה לא רק הוא, זה כל החברה, כל הסביבה לא מסתכלת על זה בעין יפה".
ירדנה: "הרבה גברים אתיופים אומרים לי: 'את מתפרנסת, יש לך רכב, יש לך חברות, בשביל מה את צריכה בעל?' אנשים חושבים שאם יש לך כסף, את לא צריכה בעל, כי בעל תפקידו לפרנס אותך. אני עכשיו כאילו גבר בשבילם. לכן הרבה יותר קשה בשבילנו להיות משכילה ועצמאית".
מהרטה: "אם נמשיך לדבר ככה, בסוף נישאר רווקות".
ירדנה: "אבל חשוב לי שיובן שאנחנו רוצות לקדם לא רק את הנשים אלא את כל הקהילה, באנו לדבר על אחדות בין כולם – גברים, נשים, אתיופים וישראלים.
פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.
