יורים (שם) ומהפנטים (פה)

רפסודה של גרוטאות משייטת בלב האגם. אנחנו, הקהל, יושבים על החוף, מולנו מדרון גבעת רם ותימרות עשן מתאבכות בשולי האגם. וכעת, מתוך הבליל הסמרטוטי שברפסודה, בוקעים מיני יצורים, שברי אדם, פליטי עולם ישן שחרב. הם משמיעים קולות, פיסות מוזיקה, שירה מתלהבת ודועכת ושוב קמה לתחיה, כמה מילים מוכרות והרבה הברות חסרות משמעות, חצוצרה, והכל נע נואשות לקראת איזו בריאה חדשה. ואז, מארבעת פינות האגם, מגיחות רפסודות זעירות, על כל אחת מהן ספק-שד ספק-אדם קדמוני, נושאים לפידי אש, מתפתלים לעבר האי שבלב האגם. יש משהו קסום במחזה הזה שנרקם מול עינינו. בלא מילים, רק מוסיקה וקולות ותנועות מפותלות ומופע אורות.
תיאטרון קליפה סיפק לפסטיבל ישראל בדיוק את מופע הפתיחה שהיה זקוק לו. כשבשכונת גילה, שני קילומטרים מכאן, יורים, והכל חפצים במנה הגונה של הסחת הדעת, באה חבורת תיאטרון קליפה ונתנה לנו בדיוק את זה: שעה ורבע של שיכחת ההווה באמצעות חיזיון מתוחכם, עשיר בגימיקים חזותיים (מקצתם מלהיבים), עטוי יופי הזוי, בתוך סט-אפ חלומי משהו (אגם קטן עטור גבעות בלב-ליבה של ירושלים) בחשכת הלילה, באוויר הקריר. במופע הזה העיקר הוא לא ה"מה" אלא ה"איך". לא כל-כך חשוב מה הוא התיימר לומר (ויש שם יומרת-מה לתאר בריאת עולם חדש של אש, מים, יבשה, שרצים ואדם) אלא בעיקר איך הוא עושה את זה. ובזה קליפה, שוב כמו במופעיהם הקודמים, לא הכזיבו.

הכל מכוון לחושים ופוגע

תיאטרון קליפה הוא תופעה ייחודית בנוף התיאטרון הישראלי. הוא הוקם לפני שש שנים בידי זוג - דימטרי טולפנוב (סט. פטרסבורג, 1966) – מוסיקאי, פסל ואמן תיאטרון, ועידית הרמן (תל-אביב, 1971), רקדנית. הם יוצרים תיאטרון ללא מילים אך רווי תנועה, מוסיקה ותפאורה עשירת דימיון. המופעים שלהם הם רצף של מעמדים חזותיים גדולים או רגעים קטנים ומהפנטים, והכל מכוון הישר אל החושים, ופוגע: הנה איקרוס ובנו עפים-מתפתלים על כבל מעל האגם, פורסים כנפיים עד לצניחה הבלתי נמנעת לים. אישה-סלע בקרינולינת ענק מרהיבה, זועקת מתוך כבלי הסלע אל אהובה. וזה אכן מגיע, מין אלילון ים קטן וכחול בדמות מלח גרוטסקי שמשייט אליה באופניים של מים, חצוצרה בידו. אם תרצו – אלה הם נישואיהם של הים והיבשה. אם לא תרצו זה עדיין בסדר גמור כי האפיזודה הקטנה יפה לגמרי ובו-בזמן מגוחכת ומצחיקה. והנה מגיחה מן הסלע שיירת רפסודות-עלה קטנות. העלים נפתחים וחושפים תינוקות-יצורים מתפתלים, נעים, נפתחים אל העולם. ושוב – אם תרצו זהו פולחן של אביב ופריון, ואם לא תרצו – זה גם בסדר גמור, כי שילוב הצבעים, תנועת הרפסודות השקטה על פני המים, פיתולי התנועה - כל זה פשוט מלבב. וגם מעורר תחושה מתמדת של זיקה לא מוצהרת אך ממשית מאוד לארכיטיפים מעולם המיתולוגיה ומימי הביניים.

קצת רחוק מדי

יש לי אולי הערת הסתייגות אחת: שלא כמו במופעיהם הקודמים, הפעם הקהל רחוק מן המעמד החזותי. אנחנו יושבים על טריבונות כמה עשרות מטרים מלב האגם שם מתרחש הכל, וזה מרחיק ומנתק. מה גם שמקצת המעמדים הם קאמריים-זעירים ממש, כך שיופיים לא תמיד נתפס ורושמם נותר מינורי. חבל. מרחב תיאטרוני פתוח וגדול כל-כך מצריך מהלכים תיאטרוניים גדולים פיזית, שיגשרו על פער המרחק. אבל גם מרחוק, המופע בהחלט נוגע, מרגש לעיתים, מפתיע ומחוייך.
"דאוס אקס מאכינה" (האל מן המכונה) הוא לא מופע חשוב במיוחד, גם לא מאוד עמוק או מעניין, לא כל אפיזודה מקורית, ולעיתים (בעיקר באפילוג) הוא נוטה לקיטש. עם כל זה, זהו מופע קסום, מרהיב לעיתים, שמשלב הומור וגרוטסקה, הפתעות לא צפויות, הברקות טכניות, רקדנים-יצורים שמגיחים מן המים ונעים-מתפתלים נהדר, כבלי בנג'י שנוחתים מן האוויר ומניפת רסס מים ענקית המשמשת מסך הקרנה מרהיב. בקיצור, אם מישהו מעוניין בדעתי – אני ממליץ בחדווה.