תחזרו למטבח

נדמה לי שרוב הקהל אמש היה שולח את "מתח באוויר" ("Cabin Pressure" במקור) בחזרה למטבח תוך שהוא מעווה פרצוף וטוען שהעסק חצי אפוי. מצד שני, החצי האפוי נתן לקהל שהגיע – חלקים ניכרים ממנו דוברי אנגלית – כמה רגעים ששווה לארוז בשקית ולקחת הביתה.
"סיטי קומפני", קבוצת התיאטרון הניו יורקית של הבמאית אן בוגרט, היא עסק מעבדתי למדי המעוניין בניסויים תיאטרליים בבני-אדם, להלן התעסקות עם הקהל. אישית, אני לא אוהב שמתעסקים איתי כשאני בא לתיאטרון – כעיקרון אני עומד על זכותי לנמנם בחשיכה בכל זמן שאמצא לנכון או לכרסם משהו. ייאמר לזכות "מתח באוויר" כי למרות שמדובר בחקירה של מערכת היחסים בין תיאטרון, שחקנים וקהל, ההצגה היא הצגה, הקהל קהל, ולמרות הפניה הישירה לקהל מדי פעם, לא היתה מאיתנו כל ציפיה מופרזת כי נענה ואף שחקן לא דחף את עצמו לשורותינו. ככה טוב; קשה לי עם שחקנים שמנסים לדבר איתי או לשבת לידי על חשבון זמן ההצגה. חברים, תציגו.
מאידך, גם לנמנם לא היה טעם; "מתח באוויר", הצגה רפלקסיבית מאוד, שומרת רוב הזמן על דינמיקה ועירנות המונעים ממך הפלגה נעימה לשלב החלימה, אבל למרות שמדובר ברצף אסוציאטיבי של סצינות הזורמות זו אל זו, התוצאה הסופית מקפידה להפגין רמה לחלוטין לא אחידה של חומר. השאלות ש"מתח באוויר" מעלה – מהו קהל, מה תפקידו של הקהל כיוצר, מה אחריותו של הקהל כלפי השחקן – טריוויאליות. ההברקות של הבמאית בוגרט מעטות, אבל מרשימות: ההצגה נפתחת בסצינה רפטטיבית ותיאטרלית במופגן של חמשת השחקנים, שרצה על הבמה שוב ושוב בשעה שהקהל נכנס לאולם. מיד לאחר שהקהל מסיים להתיישב ולהירגע, מסתיימת הסצינה בפעם האחרונה, האורות באולם נדלקים, השחקנים מתיישבים בחצי מעגל ואחד מהם פותח: "יש שאלות?" – שאלה שנדמה לרגע שמופנית לקהל, אבל לא, ארבעת השחקנים האחרים נענים לאתגר ופותחים בדברים כשהם מתחזים לקהל ועונים מבחר תשובות מגוחכות. "מתח באוויר" משחקת מכאן ואילך על המתח שבין פניה ממשית לקהל באולם לבין פניה לשחקניה, המתחזים לקהל.

רגע של לורי אנדרסון

רגעים מבריקים אחרים הם הקטע בו מעלים החמישה סצינת רצח שגרתית בה הדמויות דוברות, בנוסף לדיאלוג, גם את הוראות הבימוי, והתוצאה מצחיקה ואבסורדית לחלוטין. סצינת השיא – יפה וארוכה מדי – היא זו בה מתהפכת הבמה והווילון האחורי עובר לשמש מסך של תיאטרון אחר, המצוי, לכאורה, מצידה השני של הבמה, ואנחנו עוברים לצפות, למעשה, ב"אחורי הקלעים" של הסצינה, בגבם של השחקנים. זהו רגע ארוך, כמעט חרישי, המזקק ביעילות את סוד הקסם התיאטרלי.
רק שמעבר לזה, "מתח באוויר" רוויה סצינות דברניות, דידקטיות מאוד, עמוסות הטפה מהסוג הטריוויאלי ביותר לגבי תיאטרון, קהל והיחסים הנוצרים ביניהם, יתרונות התיאטרון החי על פני המדיום המצולם, הקסם שב"אנשים אמיתיים" וכל יתר האבחנות הבסיסיות ביותר לגבי המדיום, מדוקלמות כאן בקול רם ומלא התפעמות ראשונית כמו מדובר היה בהצגה חינוכית בפני תלמידי חטיבת הביניים. "מתח באוויר" ניזונה מראיונות שערכה בוגרט עם 57 בני אדם לגבי חוויותיהם מהתיאטרון ואהבתם אליו, וחלקים נבחרים מהדברים משובצים, אחד לאחד, במונולוגים שנושאים השחקנים. הדברים עצמם, כאמור, טריוויאליים, מובנים מאליהם, שגרתיים. ייזכר עוד קטע אחד יפהפה בו מתכתבת בוגארט ישירות עם לורי אנדרסון – שעבורה ביימה בעבר את "מובי דיק" – קטע אנדרסוני לחלוטין, כולל התאורה הדרמטית, ההעמדה המוזרה והדיקלום השנון על רקע מוזיקה רפטטיבית מהפנטת. אבל מעבר לשלוש-ארבע הסצינות המצוינות של "מתח באוויר" – כולן, אגב, מלוות במוזיקה טובה של דארון וסט – נותרה התוצאה הסופית כאסופת סצינות מחוררת למדי, שרגעיה הטובים אינם מפצים על רגעיה הטריוויאליים, הפשטניים עד גיחוך. בוגארט יכולה היתה לסיים עם יצירה בלתי נשכחת לו היתה מעניקה ל"מתח באוויר" זמן אפיה נוסף ונפתרת, או לפחות פותרת, את הסצינות המיותרות. המוצר שקיבלנו אמש, חצי אפוי כפי שהיה, הותיר לבסוף בעיקר כאב-בטן וכמה מראות שנזכור בשבוע הקרוב אבל לא אחריו.

"מתח באוויר" (Cabin Pressure), קבוצת סיטי, הועלתה ביום רביעי 23.5 בתיאטרון שרובר