בן אור ובן חושך

אחרי מות קדושים אמור. פירושו של הפסוק מוכר: אחרי מות – קדושים אמור. קרי: אחרי מות אדם, מנה רק את שבחיו. אבל גם הדרש ראוי לתשומת הלב, אפילו והוא היתול: אחרי מות מי שנחשבו קדושים או אנשי מעלה – אמור. כלומר, דבר ואל תכחד גם את חסרונותיהם ופגימותיהם.
לכן הופתעתי ושמחתי למקרא רשימת ההספד של בני ציפר על עמיתו יורם ברונובסקי המנוח (הארץ 13.4.01). שכן בצד מידע ביוגרפי, שלא היה ידוע לי ומן הסתם למרבית הקוראים, וכן שבחים מפליגים לתרגומיו, ליידע שלו ולזיקתו לקלאסיקה, דובר בה גם על "חצים מורעלים" שאותם נעץ "בחדווה" בקורבנותיו האומללים על פומפוזיות מעושה שנועדה להפוך מקצת שבחיו ל'נלעגים להפליא', ועל והצגת קורבנותיו 'במערומיהם ובנלעגותם', ואפילו על מה שרבים כינו בשם 'רשעות'.
כל זה באותה שיטה ערמותית, שלא היתה מביישת גם את ברונובסקי עצמו, שפיתח אותה למדרגת אמנות. זו מתחילה כבר בכותרת: "נשמה קטנה, ערפילית, נעימה" אתה קורא ואינך מאמין: נשמה קטנה, ערפילית, נעימה? הדברים יפים אולי לכמה מאותם 'ענווי עולם' שבהם התקנא כביכול ביאליק – אף הוא כניטשה, פטיש גדול ואיש המפץ הגדול, הבלתי 'נעים' ובוודאי בלתי ערפילי. אבל יורם ברונובסקי?
רק לקראת סופה של הרשימה מתפענח הסוד, ושוב ברוחו של הנפטר. האם העורך הוא שכך מתאר את עמיתו המת? חלילה. הוא רק מצטט, ושורה אהובה עליו במיוחד מתוך "שירו הקטן-הגדול" של הדריאנוס "שחיק עצמות", בתרגומו של ברונובסקי, שיר שאהוב עליו, על מר ציפר, עד כדי כך, שהוא נושאו עמו "לכל מקום בספר הטלפונים שלו". אולי כדי להזכיר לעצמו, שהעולם אכן מלא "נשמות קטנות, ערפיליות, נעימות".
כאמור, זו בדיוק היתה שיטתו של המנוח: אכן אמרתי אבל לא מפי שלי אמרתי.

******

סיפור יחסי עם יורם ברונובסקי בשנים האחרונות דומה למה שאחד מעמיתיו ל'תרבות וספרות' תיאר באזני לא מכבר כהתעללות מתמשכת. הדברים נאמרו ברשימה שפרסמתי במוסף 'הארץ' לפני יותר משנה. ראשיתם ב'יום שישי שחור' לפני שנים. אותו יום פרסם ברונובסקי בעיתונו דברים מפליגים בשבחי ובשבח סדרת 'הנה' שערכתי. בדרך שעשה קודם לכן לא פעם ולא פעמיים. ואולם, מעשה שטן, דווקא באותו יום נתפתיתי אני לפרסם במוסף שישי שבעריכת אדם ברוך רשימה ובה ביקורת קשה על סגנונו הזדוני המתנשא, שאותו תיארתי כסימפטום מובהק למצבה הלא תקין של ביקורת הספרות הישראלית השלטת, על כל אלימותה. בין השאר כתבתי שיורם בורונבסקי, כמקצת מעמיתיו שבשמם לא אנקוב כאן, מעולם לא הניח לרגישותו ולטעמו הספרותי הטוב להפריע לדעותיו הקדומות, בעיקר כשמדובר היה ביריבים או באנשים שלא סבל מטעמים אלה ואחרים.
היה לו קומץ ידידים (אמנה רק את ישראל פנקס, יהושע קנז, שלמה שבא, וקודם לכן גם אנוכי), שמעולם לא פגע בשערה משערות ראשם, בתנאי שעוד נותרו בראשם שערות, כמובן. ולעומתם שנואי נפש רבים, אם בשל כתיבתם הירודה, לדעתו, אם מחמת תוקפנותם (דוד אבידן, למשל), ואם מחמת דעותיו הלגיטימיות שלו (הוא שנא שנאת נפש כל מה שריח של 'סוציאליזם', 'בולשביקיות' או 'פוסט-איזם' כלשהו דבק בו). כן הקפיד שנטייתו לעבד 'המחנה השפוי' בישראל לא תקפח יתר על המידה את דברי הימין, שלא תזוח עליהם חלילה דעתם של הראשונים. אפילו את רשימתו על ספרו האחרון של יהודה עמיחי, 'פתוח סגור פתוח', הכתיר בכותרת הלא מחמיאה 'משורר של האמצע'. דומני שגם על מאיר ויזלטיר וחנוך לוין לא אמר מעולם מלה טובה, אך כאן ייתכן שאני טועה. לעומת זאת, נטה חסר לנחיל של נמושות, שהרי עיקר 'חיציו המושחזים' הופנו דווקא כנגד מי שנחשבו בעיני אחרים 'גדולים'.
כאמור, עד לאותו זימון רשימות לא מוצלח באותו יום שישי שחור נמניתי גם אני עם האנשים הרואים בעיניו ברכה בכל עמלם, אם טוב ואם רע, אם 'מוקדם' ואם 'מאוחר'. אבל מאותו יום נתהפכו היוצרות. השאר ידוע ואין צורך להרחיב. הוא חיפש אותי בכל אשר אפנה, לעניין ושלא לעניין. רק באחרונה ערך השוואה ביני לבין המכונה בשם 'צ'יטה' (מאנשי רחבעם זאבי) ברשימה על הופעה משותפת בתכנית טלוויזיה.
ואולם, ברגע שהסב את פניו מסביבתו הקרובה לעבר סופרי אומות העולם – כלומר אל הרחוק והמרוחק גיאוגרפית והיסטורית – היה זה יורם ברונובסקי, או יוחנן רשת אחר, המשחיז את קולמוסו: ידען, דעתן, איש אשכולות אמיתי, אדם בעל תובנות יוצאות דופן, וכמובן 'פולני' בהעדפתו הפולנית המובהקת את הספרות והשפה הצרפתיות (הוא גם חי מספר שנים בצרפת) על חשבון הגרמנית, האנגלית והאמריקנית. אפילו אל אמיל סיוראן הרומני-הצרפתי והאנטישמי, שאינו מוכר במקומותינו, הגיע ברשימה נאה.

******

אולי לא היתי מעלה כל זאת על הכתב אלמלא הסיפא של רשימה זו. לפני מספר חודשים הוחלט בספריית פועלים להוציא לאור מהדורה חדשה ומתוקנת של "שבחי הסכלות" מאת אראסמוס איש רוטרדם, אחד מספרי המופת של ההומאניזם האירופי ומחברה של סאטירה, שכבר היתה לנחלת צאן ברזל של התרבות העולמית, המגחיכה את אמונות ההבל הכנסייתיות ושאר אמונות טפלות, התחסדויות צבועות וסתם טיפשות.
התחלתי במלאכת ההשוואה, כשבידי הגרסה העברית הישנה, תרגום גרמני ושני תרגומים אנגליים משובחים (האחד משנת 1632). עד מהרה נוכחתי לדעת, כי בלי להזדקק למקור הלטיני, אי אפשר. חככתי בדעתי והגעתי למסקנה כי רק יורם ברונובסקי הוא האיש המתאים למלאכה. לאחר כמה היסוסים צלצלתי אליו. אמרתי לו כי אני מבקש להעביר לידיו את התרגום העברי כדי שישווה אותו למקורו, ובמידת הצורך יערוך אותו מחדש. בצוותא עם הנוסח העברי הבטחתי לשלוח לו את התרגומים האחרים שבידי, אולי יהיו לו לעזר.
כשסיימתי במילים "וזאת, מבלי להתחשב במצב היחסים בינינו", היתה תשובתו לאקונית וצוננת: "כך גם צריך להיות". תגובה מתנשאת, שאני מודה כי לא נשאה חן בעיני. עם זאת, הבטחתי לשלוח לו את החומר לאחר שניאות לקבל על עצמו את המלאכה.

******

בימים אלה חזרתי ממסע ממשך בחו"ל. הטלפון היה כדרכו, גדוש הודעות. אבל בין דרישות השלום, דברי הידידים וההטרדות וההטרחות הבלתי נמנעות, היתה גם הודעה קצרה שהיתה מקפיצה אותי ממקומי, אילו ישבתי אותה שעה. אני מצטט מלה במלה: "אני רוצה להתנצל לפניך על יחסי אליך. אינני יודע אפילו ממה נבעה השנאה הזאת אליך וגם אינני יודע אם התנצלותי תתקבל. ובכל זאת אני מרגיש חובה להתנצל".
ואז, בקול נמוך נמוך, שם הדובר: "יורם בן אור".
חזרתי והקשבתי להודעה שלוש וארבע פעמים. מיהו 'בן אור' זה ועל מה הוא מתנצל? פרט למודי לספרות בגימנסיה, אורינובסקי המנוח, ששינה את שמו לבן-אור, לא הכרתי שום בן-אור אחר. בוודאי לא כזה שחייב לי התנצלות כלשהי ואינו יודע אם התנצלותו תתקבל.
עם זאת, לא יכולתי שלא לשים לב למבטא הפולני הכבד ואף לקול הלחש שבו הושמע השם. לבסוף הגעתי למסקנה: יורם ברונובסקי. אבל מדוע 'בן-אור' ומדוע דווקא עכשיו?
היה זה כשעה לאחר שהגעתי משדה התעופה. הינחתי את מזוודותי בלתי פרוקות וירדתי לבית הקפה, שבו אני נוהג לשבת עם חברי בימי שלישי. והנה, אחת השאלות הראשונות שנשאלתי – לאחר ה'איך היה?' הישראלי הרגיל היתה – שמעת?
"שמעתי מה?" נדמה לי שהשואל היה ידידי, המשורר ישראל הד.
"הודיעו ברדיו שיורם ברונובסקי מת".
מה???"
פתאום נתחוור הכל באחת, ועדיין היססתי ביני לביני מדוע "בן-אור"? האם ידע שהוא עומד ללכת לבית אופלו?
כל הידידים שהשמעתי להם לאחר מכן את ההודעה נמנו וגמרו: ברונובסקי. גם הקול, גם המבטא הפולני, גם הזיקה הצלילית של השמות.
אבל רק אחרי שקראתי את רשימתו של בני ציפר על ריבוי שמות-העט הבנתי לאשורו: בן-אור לעומת בן-חושך. מי שיצרו קלקל את השורה היה בן החושך, ואילו האיש המצלצל אלי ימים ספורים לפני מותו - אולי אפילו יום או יומיים (במשיבון שלי אין תאריכים) הוא בן האור. מלחמת בני אור בבני חושך.
ללמדך: לא "נשמה קטנה, ערפילית, נעימה מבית מדרשו של הדריאנוס קיסר, כי אם נפש חצויה, אפילו מסוכסכת, צינית, זדונית לעתים ומבקשת שררה - אולי גם כפיצוי על המום שמלידה – אבל גם שוחרת תרבות ומבקשת לפתוח לפנינו, הבורים, עולמות גנוזים שלא ידענום. נפש המותירה עתה אחריה זכרון דברים, אבל לא ספרים (זולת התרגומים וספר אחד על הלשון), שהיתה מודעת היטב לכוח שנפל בחלקה, אך אולי גם לחלופיותו.
אולי צודק בני ציפר בכותבו: אדם אשר "לא היה בנוי לצאת מעמדת הציניקן שלו וליהנות מחיבוק אמיתי של קהלו".
והרי היה לו קהל עצום ורב. אבל הוא לא התיר לעצמו לקרב אליו מפחד פן יתרכך, ירגיע את עוינותו לעולם, שאל חיקו המידרדר הוטל, ובכך יסגיר עצמו בידי מבקשי נפשו, 'שוטמיו' הלא מעטים.
שלום לעפרך, בן אור.
(נתן זך כתב רשימה זו שלושה ימים לאחר מותו של יורם ברונובסקי ב-11.4.01, שלח אותה למערכת 'הארץ', אך היא לא פורסמה. לבקשתו היא פורסמה במוסף הספרות של 'ידיעות אחרונות')