"מריאנה אהבה את ישראל"

"אל תצאי לשם, יש לי תחושה רעה", ביקש ויקטור בן ה-14 מאחותו מריאנה מדבדנקו בת ה-16. "אוי, תעזוב שטויות", ענתה לו מריאנה. היא לבשה את בגדיה החגיגיים ונפגשה עם חברתה הטובה ביותר, אנה. "נמאס לנו ללמוד", הודיעו השתיים להוריהן. הבגרות בגיאומטריה ביום ראשון ריתקה את מריאנה ואנה לספרי הלימוד כבר שבוע והן רצו קצת חופש. הן לא נהגו לצאת הרבה. בדיסקוטק בדולפינריום היו רק פעמיים.
סשה, חיל בשירות סדיר, חיזר אחרי מריאנה נואשות, אך היא העדיפה לבלות עם חברתה ולהשקיע בלימודים בבית הספר שבח בדרום תל אביב, שרובו המכריע מורכב מעולים מחבר העמים.
הוריה של מריאנה ידעו שהיא נמצאת במועדון ומיד כששמעו על הפיגוע נסעו למקום. לאחר שלא מצאו אותה עברו, במשך הלילה, בין בתי החולים בתקווה למצאה בחיים. בבוקר הגיעו למכון לרפואה משפטית באבו כביר, שם זיהו את גופתה. דודה של מריאנה, מרק מזגנוף, שהגיע יחד עם אביה לזהות את הגופה, סיפר כי מריאנה אהבה את ישראל.
משפחתה של מריאנה עלתה מרוסיה רק לפני שנתיים וחצי. האב, ויקטור, האם טניה וארבעת ילדיהם. מריאנה היתה הבכורה. סיפור הקליטה היה קשה. ההורים לא מצאו עבודה, ויקטור הבן נשלח לפנימיה ומריאנה לא הצליחה למצוא את מקומה בין הצברים.
"אולי נחזור לרוסיה?" הציע האב למרינה לפני שנה. "לא" היא ענתה לו נחרצות. "זה הבית שלי, טוב לי פה". היום הוא בוכה, "איבדתי את החכמה והיפה והטובה שבבנות המשפחה".
ויקטור וסופה, אחיה ואחותה התאומים של מריאנה (בני 14) יושבים אחר הצהריים בחדרה בקומה השניה, בדירה מיניאטורית ביד אליהו. מיטה ליד מיטה ישנו סופה ומריאנה. על הקירות פוסטרים של הזמרות נטליה אוריירו, כריסטינה אגילרה ומדונה. ספרי הלימוד של מריאנה נשארו פתוחים על השולחן. "או במחשב או בלימודים. רק שם אפשר היה למצוא אותה", מספרת סופה.
בסלון, ההורים יושבים עם העובדים הסוציאליים מהעיריה. "יש אפשרות לקבור אותה בשפיים", הם אומרים למתורגמנית. "זה מקום יפה ואפשר יהיה לקבור אותה בארון, כמו שרצית", הם פונים לאב. טניה, האם, מהנהנת חלושות. אחרי לא מעט כדורי הרגעה היא מתקשה להבין מדוע לא בבית קברות רגיל. היא אינה יהודיה, רק ויקטור יהודי. כשמסבירים לה שמדובר בבית קברות מיוחד ויפה יותר מבתי הקברות האחרים היא מתנחמת מעט. "זה לא הוגן", אומר בשקט ויקטור האח ומשפיל מבט. "אני מנסה לא לחשוב על זה. לא רוצה להבין למה הם עושים לנו את זה". טטיאנה, ידידת המשפחה נסערת: "גם אני לא יהודיה, אבל אנחנו אזרחים ישראלים שנותנים הכל למדינה. אנחנו שולחים את הילדים שלנו לצבא, מודאגים מהמצב וסובלים כמו כל יהודי. ברוסיה אם האב היה יהודי היו כותבים לך בתעודת הזהות שאתה יהודי ואז סבלת מאנטישמיות. כאן אנחנו גויים בשבילם, סתם גויים. לא שווים קבר".
ויקטור, האח: "נו, ואם אני אגיד שלו היינו נשארים ברוסיה זה לא היה קורה, זה יעזור? לא יעזור כלום. ועדיין, היום אני בטוח יותר שזו היתה טעות לומר לאבא לא לעזוב את ישראל. זאת היתה טעות לבוא לפה וזו טעות להשאר".
במסגרת ארגון המתנדבים של 'סלע' הגיע למכון לרפואה משפטית בוריס שרפשטיין, שאשתו נהרגה בפיגוע בקו 5 בדיזינגוף. שרפשטיין הגיע לעזור לבני משפחותיהם של קורבנות הפיגוע: "הגעתי כדי לעזור להם. גם הם עולים כמוני, ורציתי לתמוך בהם עכשיו כשהם במצב קשה".