נטול קפאין

"אילייל" היה מועדון לילה שפעל בקהיר מראשית שנות ה-40 עד לסוף שנות ה-80. הקימה אותו שאריפה פואדל, הזמרת המצרית האגדתית, והיא סגרה אותו לאחר שחזרה לפתע בתשובה והייתה למוסלמית אדוקה. עד אז הצליח המועדון, בצד מועדונים כמו-הוליוודייים אחרים שפעלו בקהיר בכל השנים הללו, להצמיח שורה של זמרים מיתולוגיים וכוכבי סרטים. היו ימים שבקהיר פעלו עשרות מועדונים שכאלה, מקצתם בשדרות המרכזיות של העיר, במלונות פאר וגם בספינות ששייטו לאורך הנילוס.
המופע "קפה קהיר" הוא ניסיון מסורבל-משהו, לגמרי לא-אינטימי, לשחזר מעט מן הקלאסיקה המצרית – מן השירים והקולות שעד היום, שנים לאחר שגיבוריהם כבר הלכו לעולמם - תוססת בדיסקים, בסרטים המוקרנים שוב ושוב ובמופעי-חיקוי כמו זה שהועלה אמש במסגרת פסטיבל ישראל.

פאריד מבית ג'אן, עבדל ווהאב מחולון

את המופע פותח פאריד אל-עטרש. נו טוב, לא הוא עצמו, הוא הלך לעולמו לפני יותר מ-25 שנים, אלא וואיל טאפיש - זמר דרוזי (כמו פאריד עצמו) מבית ג'אן. וואיל בסדר, אבל מעט יבש ומבויש, נעדר לחלוטין ולו מקצת הזוהר השופע שהיה לגיבורו הנערץ. אל-עטרש היה זמר ענק עם רפורטואר מגוון של שירים מצריים ומוסיקה לבנונית עממית. הוא גם היה אחד מנגני העוּד הגדולים בכל הזמנים, גבר נאה ומצודד וכמובן כוכב קולנוע.
לביצוע מעט יותר זוהר זכה שיר של מוחמד עבדל ווהאב. המבצע, בז'קט נקודות מוזהב הוא איברהים עיזאת שאינו אלא אבי כהן, זמר יהודי מחולון המתמחה במוסיקה של עבדל ווהאב. ווהאב היה גדול מלחיניה של מצרים ובעצם אביו של המויוזיקל הערבי. אם מישהו זכאי לתואר "ממציא" סגנון סרטי הראווה המוזיקליים המצריים א-לה-הוליווד – זה הוא. איש פורה במיוחד – גם יזם קולנועי, גם מלחין שופע (כ-1,000 יצירות), גם זמר משובח ("זמר הנסיכים והמלכים") וגם מגלה כשרונות. הוא גם מלחינו של השלאגר הגדול של אום כולת'ום "אינתא עומרי".

הדבר האמיתי (כמעט)

השלאגר הזה גם סימן אמש את סיומו של החלק הראשון של "קפה קהיר". הזמרת הייתה לוּבּנה סלָאמה, זמרת ערביה צעירה מכפר יסיף. לפני שנה שמעתי אותה במופע שירי אום כולת'ום יחד עם זהבה בן וסאפו. החיבור של בן עם אום כולת'ום הוא אולי קוריוז מסקרן, אבל סלאמה הוכיחה אז היטב שהיא הדבר האמיתי. זמרת מצויינת, חיננית שגנבה את ההצגה בקלות. אמנם הקול שלה קצת גבוה מדי ודק מדי לעומת זה של מודל החיקוי שלה, וכמובן שאין לה את הכריזמה המדהימה של אום כולת'ום, אבל למי יש.
"אינתא עומרי" ("אתה חיי") - השיר הזה, המוכר כל-כך והאפקטיבי תמיד, הוא תוצאת מפגש נדיר של עבדל ווהאב - גאון הלחן הערבי - עם אום כולת'ום - גאונת הביצוע. "עיניך השיבוני אל ימי אשר חלפו... / חיי אבודים היו, עד שעיני הביטו בך / הוי אהובי, כה הרבה ימי חיים עברו על פני... / לפניך לבי לא מצא כל שמחה / לפניך לדבר לא היה טעם, אלא טעם המכאוב המר... / אתה יקר לי יותר מימי / אתה יפה יותר מחלומותי...".
השיר היה למרכיב-קבע ברפורטואר של אום כולת'ום שבניסיון לתאר את העונג שבשמיעת קולה, משתמשים הערבים במונח "טראב" – הכישוף שבהאזנה למוסיקה. אורכן הרשמי של היצירות ששרה היה כחצי שעה, אך באינטרפרטציה שלה הם נמשכו כפליים ויותר כשהיא מנהלת דיאלוג עם קהלה, חוזרת על פסקאות מוסיקליות, נענית לקריאות ביניים ואנחות השומעים, מדגישה משפטים מסויימים שוב ושוב (ומבליטה על-ידי כך איזו משמעות נסתרת, לאומית על-פי רוב או דתית, גם אירוטית). בגירסה של לובנה סלאם זה נמשך כ-25 דקות ונעדר את הקסם האום כולת'ומי. אבל מלכתחילה זו דרישה לא הוגנת והשוואה שאי-אפשר לעמוד בה. בסך-הכל לובנה היא זמרת טובה וחביבה ביותר ויש לי כל כוונה לחזור ולשמוע אותה.

בשבחי טון הביניים

מי שראויים במיוחד לשבח הם חברי התזמורת למוזיקה ערבית שהקימו ותחזקו את השלד המוזיקלי של הערב כולו. חבורת נגנים, רובם מן הגליל, שפועלים יחד זה יותר מעשר שנים, בתחילה בחיפה והיום בנצרת, כשמטרתם להפיץ את המוזיקה הערבית האומנותית. הם משתמשים רק בכלים אותנטיים – עוּד, תוף מרים, דרבוקה, נָיי (חליל מזרחי), כינורות וצ'לו – שמאפשרים את הפקת טון הביניים, אותו טון לא-שלם שהוא מרכיב היסוד של המוזיקה הערבית. את התזמורת הקים סוהיל רדואן ומנצח עליה בנו ניזאר רדואן, שהוא גם הכנר הראשון של התזמורת (ואגב גם ד"ר למתימטיקה, מרצה בטכניון בחיפה). התזמורת הפיחה אנרגיה מוזיקלית מתמדת וחיפתה על חולשות מקצת הזמרים.

החלק השני: מופע ריקוד "קל" וסינטתי

על החלק השני של הערב לא ממש בא לי לדבר. בגדול – מופע ריקודי בטן של בנות "סהרה סיטי" – בית ספר תל-אביבי לריקודי בטן. לבד אולי מהופעת הסולו של טינה, הרקדנית הראשית והכריאוגרפית של הערב, לא היה ממש מעניין. טינה מצליחה להניע לא רק את אגנה המרופד ומשמני גיווה המאוד חביבים, אלא גם משהו נסתר בלב כרסו של הקהל. אבל כל השאר זה לא יותר מאשר חיקוי של הדבר האמיתי.
האמת היא שהבעיה היא לא בבנות. לא אחת אני מוצא עצמי תוהה, מה בעצם עובר במוחו של מפיק-אמרגן כשהוא בוחר "לתפור" מופע באופן מסויים. נדמה לי שאני מבין. הוא חושב שהוא יודע מה הקהל שלו רוצה והוא תופר לו חליפה בהתאם. אבל זאת תפורה בעצם רק על-פי מידת הבנתו המוגבלת של המפיק עצמו. כך קרה גם אתמול. לכאורה הרעיון היה מצוין. בואו נביא מבחר שירה ערבית קלאסית, בשחזור כביכול של מועדון לילה מצרי מתולוגי. מה צריך יותר מזה? מה יכול להיות יותר מענג מערב של פאריד אל-עטרש, מוחמד עבדל ווהאב, עבדל חלים חאפז ואום כולת'ום? לכן כמובן באתי אתמול לתיאטרון מלא חדווה וציפיות. אבל במקום לתת לנו שלוש שעות של מוזיקה משובחת, קיבלנו מדגם, טעימות. ואחר-כך המוזיקה הטובה נגדעה ופתאום עלה על הבמה מופע שלם, נפרד, של יעני ריקודי בטן, בנוסח שהזכיר לי ואריאציה של וולט דיסני (וחוץ מזה, ותסלחנה לי בנות "סהרה סיטי" – הן רזות מידי).
ולמה צריך שזה יהיה כך? מדוע לא קיבלנו ערב שלם וגדוש של שירי האלילים? אני חושד בו במפיק שהוא מייחס בטעות לקהל את כושר הספיגה המוגבל שלו עצמו לסוג המוזיקה הזה, וכך, כדי "להקל" עלינו, הוא החליט לדלל את המוזיקה בחבילת מופע ריקוד "קל" וסינטתי. חבל, אם ביקש המפיק באמת לשחזר את האווירה במועדון הקהירי, הוא היה צריך לשזור מחרוזת מרתונית של שלוש שעות מוזיקה רצופה, ולכל היותר לשבץ בה פה ושם ריקודי בטן. וזהו זה.
ועוד מילה אחת על הקהל. בשנה שעברה, במופע דומה לזה, ישבו באולם ערבים ממזרח ירושלים, משפחות שלומות של יהודים מזרחיים וחבורות צעירים צפוניים אשכנזים. זה קהל שידע למחות כפיים במקומות הנכונים, לזמזם את הפזמון, לקרוא קריאות. הפעם הציבור הערבי נעדר לגמרי מן האולם... חבל.