אהבה במבצע

מאז ומעולם, כאשר חולקו משאבים כלשהם בין חברי קבוצה, עבדיכם הנאמן יצא נפסד. המגמה הסתמנה כבר בכיתות הנמוכות כאשר בחלקי נפלו משלוחי המנות העלובים ביותר, דרך קיטבגים אקראיים שהכילו ציוד פגום וכלה בימינו אנו. 150 ש"ח הוא מחיר הופעה ממוצעת במסגרת פסטיבל ישראל, ובכל זאת, במעטפה שהגיעה לידיי נמצאו זוג הזמנות ששווין בשוק האמיתי עמד על 20 ש"ח. ובכל זאת, ארזתי את מטלטלי ונסעתי ירושליימה כדי לראות את "אהבה מדואט ראשון" – מופע של כמה מבחירי אמנינו בשילובים חד פעמיים ובעיבודים חדשניים לשירי אהבה ישראלים.
אלפים רבים גדשו את בריכת השולטן, הקהל ההטרוגני ביותר בו נתקלתי בהופעה: מכל הגילאים, מכל העדות, בעלי כל המומים ועם מגוון גישות לבורא עולם (אם ישנו). בריכת השולטן הפכה לטברנה של ירושלים, שהכניסה אליה היא במחיר מציאה לא נורמלי. בנוסף קיבלתי גם את "האזרח X" - גבר בגיל העמידה שישב מאחורי ועדכן את בנות לוויתו במתרחש.

"הבנאים האלה זה כמו טרמיטים. איפה שאתה לא נוגע יש לך בנאי" (האזרח X על משפחת בנאי).

את המופע פתח יוסי בנאי, חנוט בחליפה אלגנטית שחורה. על במה גדולה, שופעת נגנים ותאורה, בנאי נתן את ההצגה הרגילה שלו. לשיאו הגיע בשיר השלישי כאשר יהודית רביץ הצטרפה אליו לשירת "הגבירה בחום". עם קבלת הלפיד, נותרה רביץ על הבמה והזמינה את דנה ברגר ואת אילה אינגדשט, זמרת מרשימה מאוד, בת לעדה האתיופית, לשיר איתה את "שבתות וחגים". את הזרם הנשי המשיכה דנה ברגר ששרה בגפה את "אהבה" והניחה לרוח הירושלמית לבדר את שיערה ולנפנף את שמלתה הורודה.

"הייתי מחליף אותו" (האזרח X על אלי לוזון. תגובת בת לוויתו: "ממש").

"הכניסיני תחת כנפך, והיי לי אם ואחות" שר אלי לוזון ללא ליווי תזמורתי וזכה לתשואות הקהל. בנוסף, לוזון חתום יחד עם אילה אינגדשט על השיר הראשון שהעביר את הקהל ממצב פאסיבי לאקטיבי: שיר הנושא מתוך "עפולה אקספרס". הצירוף בין הזמרים יצר הרמוניה קולית מצויינת. הקהל הצטרף לצמד שעל הבמה וליווה אותם בתנועות ידיים, בתנועות שפתיים ואפילו במצית. אינגדשט המשיכה לבדה וביצעה שיר ציוני ותיק. הקהל בלע את מילותיה בתשוקה, גם כשהיא סיפרה על השבילים בין דגניה לכינרת.

"הכנסייה ראתה אותם ואמרה: אין שכל" (האזרח X על כנסיית השכל).

הקצב המהיר של "כנסיית השכל" העמיד על הרגליים את הקהל והמשיך את המגמה הלוזונית. למרות שחלקים גדולים מהקהל לא הכירו את המילים, או את הלהקה, המוזיקה הספיקה כדי לאלץ אותם לעמוד ולרקוד. גם לדנה ברגר וליובל בנאי שהצטרפו בנפרד ללהקה יש חלק בעניין. גם למכנס העור השחור המקסים של ברגר. בשלב הזה המעברים כבר עמוסים רוקדים – חובשי כיפה לצד גלויי ראש.

"מיכה שטרית? זה החבר של ארקדי דוכין. הוא שר יפה, אבל מסניף רבע קילו ביום" (האזרח X).

מיכה שטרית המשיך את המופע בסולו וגייס לעזרתו את ברי סחרוף, שהיה מקסים כתמיד. בקולו הצרוד, הנוקשה, הרובוטי סחרוף הצליח להקפיא את הצופים ומייד להפשירם, בעזרת הגיטרה. אחר כך שרה שלישיית בנאי (הצעיר), שטרית וסחרוף, שגם סגר את המופע יחד עם שותפו זוהר פרסקו.

"הנה הוא יעניק ליוסי בנאי פרס", "למה?", "כי ליוסי בנאי מגיע פרס" (שיחה בין בנות לוויה).

כאשר עלה מיכה לבינסון, המנהל האמנותי של הפסטיבל, נדמה היה כאילו הופעל שואב ענק שהקים אנשים מכיסאותיהם. "זה הזמן ללכת" אמר האזרח X לבנות לוויתו ושלושתם התקדמו לכיוון שערי היציאה, יחד עם שאר בני ישראל העוזבים על טפם, קשישיהם ושמיכות החימום שהביאו. וכפי שפורסם מבעוד מועד, פרס "יקיר הפסטיבל" הגיע לידיו הראויות של יוסי בנאי. "אני מודה מאד על הפרס הזה למיכה לבינסון ולצוות הפסטיבל", אמר בנאי, "אבל באמת ובתמים, הפרס האמיתי של השחקן, של איש הבמה הוא אתם". לסיום, אחרי הענקת הפרס, עלתה יהודית רביץ ושרה נפלא את "באה מאהבה".


"היא הייתה היחידה שיכולה להביא אותי להישאר" (האזרח X על יהודית רביץ. 5 דקות טרם עזיבתו)

"אהבה מדואט ראשון" היה מופע מוצלח כמעט בכל קנה מידה. התאורה תפקדה היטב, הסאונד היה סביר, האמנים נתנו את השואו ואפילו היו כמה עיבודים מעניינים. הדואטים עצמם היו לרוב נעימים לאוזן, אם כי לא עוצרי נשימה. הקהל התרגש יותר כשרביץ שרה לבדה את "סליחות". למעשה, עיקר חשיבותו של האירוע טמון היה במחיר הכרטיס - עשרה שקלים בלבד. באופן זה, הגשים פסטיבל ישראל את ייעודו – תרבות במחיר שווה לכל נפש, נגישה לכל מי שרוצה. עכשיו צריך רק להרחיב את היישום לתחומים נוספים וליזום פעולות דומות. הדרישה לתרבות קיימת – צריך רק לספק אותה, בפחות מ-200 ש"ח לכרטיס.