מקסימום וובר

תחילת המאה העשרים היתה תקופה של פריצות דרך רעיוניות, שהצביעו על הרעות החולות שמביא עמו הקפיטליזם. מקס וובר, מי שנחשב לאחד מאבות הסוציולוגיה, התמקד בחייו של האיש הפשוט, המחפש את דרכו בהווייה המוכתבת על פי שיקולים כלכליים. הניכור שחש האדם בחברה המודרנית, הקריסה של האושר האנושי על מצע ההישגיות והקרע הפנימי בין מיצוי עצמי לאילוצים הכלכליים, כל אלה הם ביטוי למגרעותיו של הקפיטליזם. היום, מאה שנה אחרי, כשהקומוניזם כבר פשט את הרגל, והקפיטליזם פושט את היד, מוצא עצמו וובר אחר, כריס וובר, הפורוורד הנהדר של סקרמנטו קינגס, מתחבט באותה הדילמה.

עושים שוק

ה-1 ביולי, ארבעה ימים לפני יום העצמאות של האומה האמריקנית, הוא התאריך בו מציינים הפרי אייג'נטס של ה-NBA, את יום העצמאות הפרטי שלהם. בין החוגגים השנה, מייקל פינלי, דיקמבה מוטומבו, ארון מקי, ג'ו סמית', אלן יוסטון, מיטש ריצ'מונד, אנטוניו דייויס, דייויד רובינסון, פטריק יואינג, האכים אולאג'ואן, טים הרדאוויי ואפילו ג'ון סטוקטון. את הרשימה המכובדת מוביל הפאוור פורוורד של הקינגס, כריס וובר. בניתוח קר של השוק החם של הסוכנים החופשיים, בין ביקוש אדיר למגה-סטארים גבוהים ודינמיים, להיצע הדל של קבוצות בריאות ותחרויתיות, עומד וובר בפני ההחלטה החשובה בחייו.

הקינג של סקרמנטו

ימים מספר לאחר שעיתוני ארצות הברית בישרו על השלמת הטרייד וובר-ריצ'מונד בסתיו 98' בין סקרמנטו קינגס לוושינגטון וויזארדס, התפרסמו מאמרי פרשנות ששללו לחלוטין את הופעתו של וובר במדי הקינגס. וובר, אז בן 25, נודע כשחקן מתוסכל וכפוי טובה, שלאורך כל חמש עונותיו בליגה, דאג לקלקל את הישגיו המקצועיים בהתנהגות בעייתית.
האפשרות שוובר התוסס, יסכים להתייצב בסקרמנטו, נראתה אז דמיונית לחלוטין. אולי, אבל הדמיון המפותח של הבעלים החדשים של הקבוצה, האחים ג'ו וגאווין מאלוף והג'נרל מנג'ר המבריק, ג'ף פטרי, השאירו אותו בקבוצה. עם ג'ייסון וויליאמס, ולאדה דיבאץ' ופרדראג סטויאקוביץ' והמאמן ריק אדלמן, הפך וובר לסופרסטאר אמיתי ומנהיג של ממש בקבוצה המלהיבה של סקרמנטו - הבייבי של אמריקה. מלבד היותה הקבוצה המלהיבה ביותר ב-NBA, הפכה גם לאחת הכוחות העולים במערב. בשלוש השנים האחרונות היא העפילה לפלייאוף ובעונה האחרונה סיימה במאזן מצוין של 55-27. הקיץ מסתיימות שלוש השנים המסעירות והמצליחות בקריירה של וובר ב-NBA.

ראש העיר

ובכל זאת, למרות ההצלחה העצומה של הקינגס, למרות הניהול המצוין של הקבוצה ולמרות האקסיומה כי אוהדיה הם הטובים בליגה, סקרמנטו היא עיר בחרדת נטישה. נראה כי בעניין וובר מוכנים בסקרמנטו לעשות הכל, פשוט הכל, כדי שיקיר העיר יישאר, ואם אפשר לתמיד. חוזה ארוך טווח מקסימלי מובטח לו, אם רק ירצה וכך גם כל דרישה מקצועית בנוגע לסגל.
על פי שלטי החוצות לאורך רחובות העיר, האחים מאלוף מבטיחים אפילו לכסח בעצמם את הדשא בחצר ביתו, אם וובר יישאר בסקרמנטו. בינתיים וובר, נהנה מתשומת הלב, חייך, הנהיג ושיחק מצוין, אבל השתיקה הרועמת שלו בנוגע לתוכניותיו העתידיות, הפכה למאיימת יותר ויותר ככל שהתקדמה העונה ועד לסוויפ ללייקרס בסיבוב השני של הפלייאוף. על פי רוב הפרשנים, סיום העונה סימנה את סוף עידן וובר בקבוצה.

כלוב הברזל

ניו יורק ניקס, דטרויט פיסטונס, אינדיאנה פייסרס ויוסטון רוקטס, כולן חושקות בוובר, ומוכנות לתת כמעט הכל בשבילו. הכל זה אולי לא מספיק ביחס למה שהקינגס מוכנים לתת לו בפרמטרים של כסף, כדורסל ואפילו הישגים. ההתלבטות של וובר נובעת יותר מהכוונה המוצהרת שלו להשתקע ולמצוא לעצמו קבוצה לסיים בה את הקריירה. הקינגס היו יכולים להיות הקבוצה הזאת לולא היו ממוקמים בסקרמנטו הנידחת והצנועה. אורות המטרופולינים הבוהקים ובראשם התפוח הגדול, נראים משם מפתים מדי.

התבגרות שקטה

ההמנעות של וובר ממתן כל אינדיקציה לגבי הכרעתו, היא ביטוי לתהליך הבגרות שעבר בשלוש שנותיו כשחקן הקינגס. לא ברור אם השתיקה היא תוצאה של חוסר הכרעה או טקטיקה מחושבת מצידו, אבל הדילמה הזאת תגיע להכרעה בתקופה הקרובה. בינתיים, וובר ממשיך להתגורר בוילה השכורה בסקרמנטו, מתאמן ב'ארקו ארינה' ומבקר דרך קבע בקבוצת ה-WNBA של סקרמנטו, המונארכס. וובר הבוגר, הוא הדמות ממנה שואבים אוהדי סקרמנטו את האופטימיות והם מגבשים את מדיניותם בהתאם לה. אם הפרי-אייג'נטס, וובר ודאג כריסטי יחליטו להישאר ועם מייק ביבי, שיחליף את וויליאמס בקבוצה, אפשר אפילו לחלום על אליפות - חלום של עיר שלמה ושל הכדורסל האטרקטיבי, שייגנז בכל כלוב ברזל אחר, בו ייכלא וובר עצמו.