רובינשטיין: התביעה בבלגיה היא פוליטית ולא משפטית

התבטאות פומבית ראשונה של היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, בנוגע לתביעות שהוגשו נגד אריאל שרון בבלגיה. בהרצאה שנשא היום (ג') היועץ בלשכת עורכי הדין בחיפה, טען רובינשטיין כי "התביעה בבלגיה נגד שרון וקצינים בכירים אחרים וחובת המדינה להגנתם אינה קשורה לשאלה אם הם ממלאים תפקיד כיום אם לאו – תביעה זו היא אקט פוליטי ולא מעשה משפטי של ממש, גם אם התביעה ומערכות המשפט בבלגיה פועלת במסגרת משפטית, כפי שהן מפרשות את תפקידן".
לדבריו: "האירוניה בדבר היא שמדינת ישראל היא היחידה שהקימה ועדת חקירה בקשר לנושא סברה ושתילה, וגם נקבעו בוועדה סנקציות מנהליות שונות נגד הנוגעים בדבר והיא לא החליטה על הליכים פליליים – אבל מה לזאת ולפתיחת ההליך הפלילי בבלגיה כתום שני עשורים?".
היועץ הוסיף, כי הציבור בישראל נחשף בתקופה האחרונה יותר ויותר לקצה קרחון אשר הוא, אישית, מתריע מפניו מזה שנים. "המגמה במערכת הבינלאומית כיום היא להרחבת האכיפה הפלילית הבינלאומית. ביטוי לכך היה בבתי הדין הבינלאומיים המיוחדים שהוקמו בעניין יגוסלביה לשעבר ורואנדה. ביטוי קבוע לכך יינתן משיוקם בית הדין הפלילי הבינלאומי וביטוי נוסף לכך הם החוקים הפנימיים של מדינות שונות המאפשרים החלת הסמכות בינלאומית על פשעי מלחמה לבתי המשפט שלהן תוך אפשרות להסתייעות בצווי מעצר בינלאומיים. הדוגמא היא מה שאירע לפינושה בלונדון על פי צו של שופט ספרדי ומה שמנסים לעשות עתה – להבדיל – לראש הממשלה ולמספר קצינים בכירים לשעבר בקשר לסברה ושתילה בבלגיה".
היועץ הוסיף כי "בדברי כראש משלחת ישראל בועידת רומא שבה הוחלט על הקמת בית הדין הפלילי הבינלאומי, ציינתי כי העם היהודי שחווה את השואה, היה מראשוני התומכים, עוד בשנות הארבעים המאוחרות, בכינונו של בית דין בינלאומי קבוע. ואולם לפתח הרעיון הנאצל רבצה חטאת של פוליטיזציה עמוקה, בין השאר הכנסת סעיף ההופך את ההתנחלויות לפשעי מלחמה, לא פחות, וכן שימוש לרעה בהקשרים אחרים וסכנה לתביעות נגד מדינאים, קצינים בצה"ל ואנשי ביטחון הנוטלים חלק במאבק הביטחוני ואולי גם אחרים המעורבים בקבלת ההחלטות. לכן, בסופו של דבר, ולמרות התמיכה המוסרית ברעיון שבבסיס הקמתו של בית הדין, התנגדתי להצטרפות ישראל לאקט הסופי של הועידה וכן התנגדתי אשתקד – בלב כבד אך מתוך שכנוע עמוק – לחתימת ישראל על האמנה מתוך גישה מוסרית משפטית ומתוך ההנחה כי בית הדין לכשיקום, עשוי לשמש חרב נגד ישראל. ראיתי חשיבות מוסרית בהתרחקות ממה שנראה כמעשה העלול להיות לפוליטיזציה בכסות משפטית, על תוצאותיה הממאירות, גם אם חלק מן התומכים בו מאמינים בכנות, כפי שהיינו רוצים להאמין, בייעודו ובחשיבותו. הממשלה, בשלהי שנת 2000, סברה אחרת ממני והחליטה לחתום על האמנה".