ישראל - ליכטנשטיין 0:2

הפתעה ראשונה הערב נרשמה עוד לפני שריקת הפתיחה, כשעלו שתי הנבחרות כדי לשיר את ההימנונים. הרבה נכתב על ליכטנשטיין בעיתונים, אבל אף אחד לא יידע אף אחד שההימנון שלהם הוא בדיוק ההימנון האנגלי המוכר: "God Save the Queen". בצד הישראלי נראה הדני ריצ'ארד מולר נילסן ממלמל בהירואיות את ה"תקווה".
אחרי 20 שניות, בהתקפה הראשונה של ישראל, נפל השער. אבי נימני פרץ בצד שמאל ומירכז לרחבה, אלון מזרחי התמקם מצוין ובעט מחמישה מטרים לרשת העליונה, פתיחה חלומית. אחרי השער המוקדם, אולי המוקדם מדי, החלה דעיכה מסוימת, ושוער ליכטנשטיין, בחור בשם פיטר יוהלה, לא נדרש למתוח את איבריו יתר על המידה. ההגנה הליכטנשטיינית יצאה לנבדל כמו הגנה אירופית מושלמת, למעשה גם ההתקפה שלה לא נראתה רע כפי שכולם ציפו שתיראה, מי שנראתה רע היתה נבחרת ישראל. 13 אלף צופים ליוו בשריקות בוז את הירידה למחצית.
הדבר הדומיננטי ביותר בפתיחת המחצית השני היה קריאות ה"אולה" של הקהל למשחק המסירות המסודר של ליכטנשטיין, יחד עם שירת "ביזיון, ביזיון, ביזיון" לתיאור משחקה של ישראל. בדקה ה-57 מצא את עצמו עופר טלקר מול השוער וגילגל מקרוב פנימה, אך השער נפסל עקב נבדל שלא היה, לפחות לפי מצלמות הטלוויזיה.
המשחק המשיך להיות משמים ומעורר פיהוקים, משחק סטטי ללא תנועה בלי כדור, תנועה עם כדור, או סתם תנועה, לפחות עד שיוסי בניון נכנס. בדקה ה-70 פצח בניון בדהירה באגף ימין, העביר מסירת עומק קטנה לאלון מזרחי, שפיספס במספר סנטימטרים את ההמראה השניה שלו. 7 דקות לאחר מכן האווירון החטיא הזדמנות נוספת מחמישה מטרים. בדקה ה-80 אבי נימני התנהל באגף, הרים באגביות כדור למרכז הרחבה, ופיני בלילי, שנכנס כמה דקות קודם לכן, שם את הרגל במקום הנכון, 0:2 לישראל.
אמנם שלוש נקודות הן שלוש נקודות, אך בבית המוקדמות עשויה להיות השפעה מכרעת להפרש שערים. כדאי רק לקוות שלא נתחרט ונבכה על המשחק הזה.