האח דניאל

בהודעה לעיתונות של יו"ר ועדת החינוך והתרבות בכנסת, ח"כ זבולון אורלב, קרא אורלב להכריז על המנצח דניאל ברנבוים כ"אישיות תרבותית בלתי רצויה במוסדות התרבות בישראל". כל חברי ועדת החינוך שהשתתפו בדיון השתמשו בביטויים חריפים נגד המנצח. האמנם כצעקתה?
דניאל ברנבוים הוא אחד מגדולי המוזיקאים בעולם. הוא מביא תהילה לעם היהודי בכלל ולמדינת ישראל בפרט. בכל מקום בו הוא מופיע הוא טורח להדגיש כי את חינוכו המוזיקלי הוא רכש בישראל, וכי הוא רואה את עצמו כנציג של העם היהודי ומדינת ישראל. ברנבוים מצטרף לשורה מהוללת של מוזיקאים ואמנים ישראלים שרכשו להם תהילת עולם, כמו יצחק פרלמן ופנחס צוקרמן נגני הכינור, דני קרוון ויעקב אגם בפיסול, וגם ציירים, סופרים זמרים, ומשוררים, שכולם אחינו הם. כולם למדו, התחנכו ורכשו את השכלתם האמנותית כאן, וכולם שגרירינו בעולם. בימים בהם ישראל מצטיירת כמדינת כיבוש המתעמרת בעם זר, כמדינה שיש בה חרב ולא ספר, עושים אנשים אלה רבות להעלאת קרנה, מבלי לבקש ולקבל על כך תמורה כלשהיא.
אין בדברים אלה כדי להצדיק, כמובן, את מעשהו של המנצח ברנבוים, אבל מכאן ועד להכרזתו כפרסונה נון-גרטה בעולם התרבות הישראלי – ארוכה הדרך ורבה עד מאוד. המעשה שעשה ברנבוים היה חוקי אבל בלתי ראוי, תרבותי אבל לא הומני.
וכל כך למה? אין לי אלא לשתף את הקוראים בחווית ילדות שלי. ילדותי עברה עלי בשכונת רחביה בירושלים. כמו כל ילד בירושלים בשנות הששים, גם אצלנו בשכונה היו ניצולי שואה. אחת מהן (שאינני זוכר את שמה) התגוררה מולנו, ולפעמים, בחשכת הלילה, היו זעקותיה האיומות בוקעות את חלל האוויר. סיוט מחנות הריכוז ואימת השואה היו כנראה שבים אליה בחלומותיה. לעיתים מזומנות היה אמבולנס לוקח אותה לטיפול רפואי ואז היתה נעלמת לחודשיים-שלושה, וחוזר חלילה.
שכננו מן הקומה השנייה היה יהודי יוצא גרמניה ("יקה", כרבים מתושבי השכונה), ויום אחד רכש לו ולרעייתו פטיפון חדש. השניים היו נוהגים לשמוע בשעות אחר הצהריים מוזיקה קלאסית שנוגנה (אז) על תקליטים שהסתובבו במהירות של 33 סיבובים לדקה. שבת אחת, לאחר השלאף שטונדה המסורתית, הניח השכן על הפטיפון את היצירה "טריסטאן ואיזולדה" של ואגנר וצלילי האוברטורה של האופרה הנפלאה הזו ריחפו בחלל האוויר.
והנה נשמעו זעקותיה הנוראות של השכנה ממול. אף פעם השכנה לא זעקה ביום – תמיד בלילה. ועכשיו, בשבת אחר הצהרים, עלו זעקותיה והתערבבו עם היצירה. השכן הפסיק מיד את המוזיקה. ימים אחר כך סיפר לי שבעלה של השכנה בא אליו במרוצה והתחנן שלא ישמיע את המוזיקה הזו. "אשתי", כך אמר, "שומעת את המוזיקה הזו וכל האימה שבה אליה כאילו רק אתמול נשלחה למחנה הריכוז". השכן, שהיה אדם תרבותי אבל קודם כל אדם הומני, התנצל, הפסיק את המוזיקה, ומאז לא ניגן אותה עוד. את ואגנר שמעתי מאוחר יותר בדיסקים וגם בקונצרטים בחו"ל, אבל זו הייתה הפעם היחידה ששמעתי חלק מיצירתו בילדותי.
אחינו דניאל – צריך היית לנהוג כשכני לשעבר. את ואגנר נשמע באולמות הקונצרטים שלנו רק אחרי שאחרון ניצולי השואה ילך לעולם שכולו טוב, ועד אז, על אף גדולתו של ואגנר ותרומתו האדירה למוזיקה של העולם המערבי – נתאזר בסבלנות. אתה פרסונה מולטי-גראטה אצלנו, אבל – טעית.