אין פתרון באופק

צעד אחר צעד, תגובה לפני, תגובת נגד, מתקרב העימות במזרח התיכון לקראת התערבות בינלאומית. תגובתה החריפה של ארה"ב להפצצת צה"ל בשכם, השונה בטון ובתוכן מתגובתה במקרים דומים בעבר, רק מעידה על כך שאפילו סבלנותו של הדוד ג'ורג' שבבית הלבן עומדת לפקוע. הקריאה האחרונה למטוס המשקיפים הבינלאומיים כבר נשמעה: השאלה, כרגיל אצלנו, היא מי יעלה במספר המוות לפני שזה יקרה.
יש בישראל, כולל בממשלה הנוכחית, לא מעט שמחכים לזה בכיליון עיניים. כששלמה בן-עמי מדבר על פתרון בינלאומי כפוי, הוא מדבר מגרונם של לא מעטים מאלה שמקבלים עכשיו את ההחלטות. אף אחד לא מוכן להישבע מה רוצה הבוס, אריאל שרון. מה שבטוח הוא, שהזמן לעשות משהו אחר הולך ואוזל.
עשרה חודשים בתוך האינתיפאדה, ישראל עסוקה בוויכוח המיקרו-טקטי: טוב או לא טוב לחסל, נכון או לא נכון לירות טיל ממסוק לבית בלב שכם. הוויכוח הזה עקר: לפעולה צבאית שאין מאחוריה מטרה אין שום ערך, פרט לרווח זמן. ייתכן שהפגיעה באנשי החמאס, שבלי ספק לא היו אנשי ביצוע מהדרג שמרכיב מטענים בעצמו, תעכב מעט את ניסיונות הפיגוע הבאים. ייתכן שתאיץ אותם. היא אינה משנה הרבה, פרט למתן סיפוק רגעי לאזרחי ישראל החוששים והממורמרים, דבר שהוא שיקול לגיטימי, אבל גם הוא עצמו לא נותן אלא הקלה זמנית בלחץ הפנימי.
בינתיים, גווע הוויכוח על מטרה אפשרית: על שיבה למשא ומתן אף אחד לא מדבר ברצינות, תוכנית ההפרדה לא עולה לשום דיון של ממש. ומי שחושב שהמשקיפים הם אלה שיצילו אותנו מעצמנו ומאויבינו טועה: בלי פתרון ברור לחתור אליו, גם הם לא יהיו אלא מה ששמם אומר בדיוק: משקיפים.