יום בטבריה
יעקב מאור נזכר בטבריה הפרטית שלו, "עיר מעולפת עם שעון ביולוגי משלה...גלויית נוף מהממת, זו הטובלת רגליה בכינרת". ויש גם מסלולים והמלצות
| הטבריות |  | היסטוריה | | מסלולים | | |
זה היה בקיץ רחוק אחד, שבו חרגו הורי מהרגלם והמירו את בית-ההבראה ההסתדרותי בכרמל בפנסיון זול בטבריה, שכדי לראות ממנו פיסת כינרת היו צריכים לטפס על האסלה בשירותים. בערב, בטיילת הנושקת למים, ראיתי איש עם זקן של הרצל וצלמניה, שקוף עצוב ישב לו על הכתפיים. הצטלמתי עם הקוף, ואחר-כך, פעם ראשונה בחיים, אכלתי במסעדה. תמונת הילדות הבהירה הזאת תמיד תהיה טבריה שלי.
מאז חלפו כמה עשורים טובים. את הפנסיונים הצנועים החליפו בתי-מלון חובקי מדשאות ובריכות, על ההר ניטעו שיכונים ובתי-מידות, ברחוב הגליל התאזרחו פיצוציות, והקוף הלך לעולמו יחד עם הצלמניה, שהיתה למצלמה. וכך נמהלת היום טבריה שלי בזהויות העכשוויות שלה.
חוט של חיבה
יש טבריה של בתי-מלון שוקקי נופשים בקיץ, תשובה צפונית חלקית, מאופקת משהו, לאילת. השמש מטגנת את הגופות השרועות בשולי הבריכות, מלצרים מהדסים עם כוסות קולה צוננת, וקולו הסמכותי של מציל, "ילד, תחזור מיד לכיוון החבל", מהדהד מעבר למים הטריטוריאליים שלו ומתערבב בלהג הרחוב הסמוך.
יש טבריה של המדרחוב והטיילת, ארץ דגי האמנון הרוחשים בשמן, פה ושם טחינה ערבית סבירה שמכפרת על סלטים נרפים, פיצריות שצועקות את התפריט שלהן על פסלי טבחים מפוטמים, בשרים על האש כמיטב המסורת הלאומית האנמית, גלידות בכל הצבעים. בגיזרה הזו יעוטו עליכם שתדלנים למיניהם, שינסו, ולא פעם יאנסו אתכם, לסור דווקא למסעדה שלהם (פעם היתה כאן טבריה של ראשית עידן הווידאו, עם טלוויזיה על כל בלטה, קלינט איסטווד מימין, צ'אק נוריס משמאל, ברוס-לי מעל הראש - והיית מחליט איפה לאכול לפי הסרט).
ויש טבריה של קברי צדיקים, אתרי פולחן והתרפקות למי שהחיים לא ממש מאירים להם עיניים. לנקרופוליס של טבריה באים לבקש ארוכה ומרפא לרחם חתומה, רחמים על המוטלים על ערש דווי, לזרז שידוך לבתולה צנועה, לשטוח תחינה לפרנסה טובה. אם השם לא מרחם, אולי הצדיק יגלגל איתו דיבור.
וטבריה של הגשש, עיר מעולפת עם שעון ביולוגי משלה, שענן של תשישות שורה עליה דרך קבע וחוסם את משבי הרוח מצפת. וטבריה שהיא גלויית נוף מהממת, זו הטובלת רגליה בכינרת ומשלחת ספינות טיולים מצועצעות לשוט במימיה. לעת ערב, אם יש מספיק קליינטים, הופכת הספינה לדיסקוטק, עם בירה מהחבית ופלטות קרות של נקניק עממי ופגרי צ'יפס. וחוץ מאלה יש את טבריה שלא נגלית לעיני המתבונן הזר. זוהי טבריה של 40 אלף תושביה, רובם ככולם דור ההמשך לגרעין העלייה שנבט כאן עם קום המדינה.
יום בטבריה הוא הזמנה לטוות חוט של חיבה אל העיר הישישה שעמדה כאן פעם במלוא פארה, חוט שהוא בלתי נראה לחולפים בחוצותיה בדרכם לאתר קיט גלילי, או לנופשים במלונותיה.
העיר המעורבת הראשונה
את טבריה הקים הורדוס אנטיפס, מושל הגליל לאחר חלוקת נחלות אביו, המלך הורדוס הכל-יכול. העיר, אותה קרא על שם קיסר רומא טיבריוס, נוסדה על שרידי רקת המקראית (מצפון לטבריה של ימינו) והשתרעה בין היתר על בית-הקברות היהודי הקדום של חמת (מדרום לעיר התחתית של ימינו). חמת נודעה, עוד לפני כיבוש הארץ על-ידי יהושע, כאזור מרפא ומרגוע, בזכות מעיינותיה החמים והכינרת שלמרגלותיה.
חתיכת עיר, היתה אז טבריה, שארמון, איצטדיון ומבני ציבור רבים פיארו אותה. בימי המרד ברומאים סירבו תושביה לשתף פעולה עם מפקד הגליל, יוסף בן-מתתיהו, מסרו אותה בידי אספסינוס, וכך היא ניצלה מהרס. הרומאים הקימו כאן קומפלקס של בתי מרחץ שאליהם הגיעו מתרפאים ונופשים מכל רחבי הקיסרות.
גם היהודים פרחו בה, ובמשך 500 שנה, עד הכיבוש הערבי, שימשה טבריה אבן שואבת ומרכז פעיל ליהדות ארץ ישראל. כאן היה מושב הנשיאות והסנהדרין, כאן חובר התלמוד הירושלמי, וגם הניקוד המשמש אותנו עד היום הוא המצאה מקומית.
שורת כיבושים סימנה את הירידה במעמדה של טבריה בקרב היהודים. הכיבוש הצלבני (1100) דילדל את אוכלוסייתה היהודית עוד יותר, וכשביקר בה התייר רבי בנימין מטודלה (1171) מצא בה רק 50 משפחות יהודיות. טבריה הצלבנית )העיר העתיקה של היום(שרדה עד 1247), השנה בה גורשו הנוצרים מהעיר על-ידי הממלוכים.
השייח הבדואי דאהר אל-עומר, שהשתלט על הגליל במאה ה-18, ביקש לחלץ את טבריה מנחשלותה והזמין יהודים להתיישב בה. בין הנעתרים ליוזמתו היה הרב חיים אבולעפיה מאיזמיר, שעלה עם תלמידיו והקים בה מוסדות קהילתייים. ב-1765 הגיעו לטבריה היהודים האשכנזים הראשונים, יוצאי פולין, ועליית החסידים (1777) נתנה דחיפה נוספת. בין אנשי העיר באותם ימים היה רבי נחמן מברסלב, שפלג שוטה מחסידיו מטנף היום את פני הארץ בכתובות גרפיטי.
לפני 100 שנה התגוררו בטבריה 4,000 תושבים, מהם 2,600 יהודים. ב-1912 הוחל בבניית השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה, היא שכונת אחווה. שמונה שנים אחר-כך הוקמה קרית-שמואל, על מדרון ההר. ערב מלחמת העצמאות היו בעיר 7,000 יהודים, מתוך 12,000. טבריה היתה העיר המעורבת הראשונה ששוחררה במלחמת העצמאות.
תמונת היום: הכינרת
בקצה רחוב השומר בשכונת דוד רמז, נחות בשלום, על-פי מסורת מוקדמת (מסורת היא מילת מפתח בטבריה) יוכבד אם משה, אחותו מרים, רעייתו ציפורה, אלישבע אשת אהרון, ובלהה וזילפה, האקסטרניות של יעקב. מעבר לדימיון שעבד כאן שעות נוספות, עצם קיומה של המסורת מעיד על הזיקה העמוקה שפיתחו יהודי טבריה כלפי חלוצי האומה. מהאתר הזה, קבר האמהות (אמה ברבים), נגלה, לרגלי הארבל, תל רקת - העיר המקראית.
מכאן לרחוב החשמונאים, שמוביל לדרך הגבורה. משוליה צופה על הכינרת קבר רבי עקיבא. היה זה הארי שזיהה כאן את הקבר לפני 450 שנה. המסורת גורסת שבמורדות ההר קבורים גם 24 אלף תלמידיו של המהפכן הלמדן. השכן של עקיבא הוא הרמחל (רבי משה חיים לוצטו), משורר ומקובל שהגיע לטבריה מפדובה שבאיטליה.
שני אוטובוסים פרטיים פורקים מטען אנושי ליד שער הכניסה לקברים. נשים במטפחות ראש פוסעות לצד אברכים זריזי רגליים, שניכר בהם שכבר ניהלו שיג ושיח עם רבי עקיבא בעבר. אשה מליטה עיניים בקטיפה הדהויה המכסה על מצבת הרמחל. אמרו לה מקום קדוש, אז למה שתפקפק, העיקר שיש לה לנשמה כתובת להתחבר אליה. ולא רחוק מכאן, ברחוב ברנר, אתר השתטחות נוסף - קברו של רבי חייא, תלמידו של רבי יהודה הנשיא.
טיסה בזמן מהעידן הרומאי לימי הביניים, ואנחנו כבר בקבר הרמב"ם, ברחוב יוחנן בן-זכאי. קרדיט לזיהוי מגיע, מי חשב אחרת, לארי הקדוש. לא סתם קבר, וואחד מונומנט. 14 עמודים מחופי בזלת (היד החזקה, זוכרים?) מובילים אל הקבר, שלא רחוק ממנו נח על משכבו בשלום רבי יוחנן בן-זכאי. ביציאה מהמאוזולאום של הרמב"ם, כמיטב המסורת הוולט דיסנית, חנות לממכר מזכרות: חמסות, דגים צבעוניים,
חרוזים, פרסות מזל, קמיעות, וכמובן נרות. ענק הרוח שנפטר במצרים בטח לא היה קונה כאן דבר.רחוב דונה גרציה, חמש דקות מהרמב"ם. את המבצר המרשים, הנקרא בטעות הארמון הצלבני, הקים צ'ולייבי, מושל העיר באמצע המאה ה-18 ובנו של המדינאי הבדואי דאהר אל-עומר. במורד הרחוב הציורי, שחזיתות בתיו מעוצבות בחן אירופי, ומעת לעת פועלות בו גלריות לאמנות, תגלו מסעדה סינית-תאילנדית ואת הטלה והאווז, שתיהן גלאט-כושר. טבריה מודעת לקליינטים הפוטנציאליים שלה.
ברחבת הסראייה (עדיין ברחוב דונה גרציה) אתם מוזמנים להציץ לתאי ההוצאה להורג, לזהות את הרחוב העותומני המקורי ולדמיין צניפת סוסים באורווה המרווחת. בצמוד שוכנת אכסניית מיוחס, מהמלונות הראשונים בטבריה ובעבר משכן העירה הראשון. חולפים ליד גינה קטנה ומגיעים להוספיס הסקוטי, בו קבור דוקטור דייויד טורנס, שתרם רבות לרפואה המודרנית בטבריה.חוצים את רחוב הירדן הסואן לכיוון הפארק הארכיאולוגי - מוזיאון פתוח המציג ממצאים שונים שנחשפו בעיר. ממש בסביבה: מסגד דאהר אל-עומר ששימש את ערביי טבריה עד 1948, בית-הכנסת הסניור, בית-הכנסת חיים אבולעפיה, ותצפית נאה על מגדל פיזה של טבריה, בקצה החומה הדרומית של העיר הצלבנית-עותומנית.
מדרחוב הבנים, בדרך לטיילת. פיצוציות, מסעדות, פלאפל, גלידה, צעצועים, בשמים, משחקי וידאו, רכיבה על סוס פוני ב-10 שקלים. לעת ערב נפתחות הבסטות לתיירים, עם פינות קעקוע, תכשיטים, נרגילות, צמר-גפן מתוק, משקאות קפואים בכל הצבעים, ועוד פעם תכשיטים.
בטיילת עובד סוס רתום לכירכרה, שיקח אתכם לסיבוב בעיר ב-50 שקל. כבש העלייה לספינות הטיולים הפך לכבש ירידה, כי כשמפלס הכינרת כה נמוך גם הספינות מאבדות גובה. חרש חרש פוסע ליד המים מחזיר בתשובה עצמאי, מנסה לצוד נשמות תועות כדי לתרגל עליהן את הפועל ח.ז.ק בשלל הטיותיו.
ועכשיו למרכז העיר, דרך רחוב הירקון המטונף. שרשרת חנויות דגים רעות-מראה, מכולות, דברי סידקית. חותכים את רחוב הגליל לרחוב הפרחים ונוחתים בשוק. בגדי נשים זולים, פירות וירקות קמוטים, חומרי ניקוי, תרכיזי מיץ במכלי פלסטיק גדולים. שום דבר לכתוב עליו הביתה, וסיבה טובה לחזור לרכב ולהדרים אל עברה המפואר יותר של העיר, אבל לפני זה, אם לא סתמתם את עצמכם באחת הפלאפליות בצומת הגליל-ירקון, רק תרוויחו אם תקפצו למסעדת גיא, ליד מלון פנורמה. המושט חביב, כך גם הממולאים למיניהם, ורצוי לשטוף בקפה קטן.
דרומה מכאן, באזור המרחצאות - גן לאומי חמת טבריה (10 שקלים למבוגר, 5 לילד). פה שכנה העיר היהודית עוד לפני שנולד טיבריוס. בתחום האתר שרידי בית-הכנסת של הסורים, שברצפת הפסיפס המרהיבה שלו מבחינים בארון קודש, מנורות, מחתות, שופר וארבעת המינים, וכן גלגל מזלות שבמרכזו דמות אל השמש הליוס. השילוב המתמיה מעיד על ההשפעה היוונית על אמנות בתי-הכנסת. קצת למעלה מכאן - קבר רבי מאיר בעל הנס, מוקד ההילולה השנתית גדולה ביום יד באייר, הוא פסח שני.
לקינוח - העפלת חובה למצפור שעל הר ברניקי, דרך שיכון א' (דרך עפר עבירה לכל כלי-רכב). מאתר הכנסייה הביזנטית שעל הרכס נשקף נוף חד-פעמי: הר כנען, צפת, גוש הרי מירון, רמת-הגולן, פתחת עמק הירדן. ומתחת לאף - טבריה 2001 והכינרת, תמונת היום. לשתות אוויר ולא לקום מכאן עד אחרית הימים.
לפני שמגיעים
לקבלת מפה ופרטים משלימים: לשכת מידע לתיירים, 6725666-04 שעות הפתיחה התמוהות: 9:00-13:00, 16:00-14:00. (הלו טבריה, זה רציני?).לשאלות, הנחיות, הדרכה (למעוניינים להשכיל יותר): ירוחם קנטמן, מנהל ביה"ס למדעי השדה, טבריה והארץ, 694369-052, 443444-051.
לפנייה לכתב/ת 
