האם בנים הם המין החלש?

הבנים של סנדי דסקורואז מדאיגים אותה. הבכור, גרג בן ה-18, לא היה אף פעם דברן גדול, אבל הוא הפך ליותר ויותר סגור מאז הגירושים המכוערים של הוריו לפני 10 שנים. בשנה שעברה עלו בעיותיו אל פני השטח: הוא נעצר על גניבת עגלת גולף ונתפס מעשן מריחואנה. דייוויד בן ה-13 - נער אוהב, בלגניסט וקצת מרחף - מתמודד עם ציונים גבוליים והפרעת קשב. הזאטוט של סנדי, לוק בן השנתיים וחצי, הוא מכונת הרס מהלכת. אבל האנרגיה הפרועה שלו אינה הסיבה העיקרית לדאגתה. הפעוט אמנם מחבר יחד צלילים, והתוצאות טובות למדי, אבל הוא עדיין לא מדבר אף מילה.

יומן גדוש תסכול וכאב

סנדי ראתה בהסתגרות של גרג שתקנות של בנים - עד שנתקלה במקרה ביומן שלו. יומנו היה גדוש בתסכול ובכאב. בהמשך הוא גם כתב מכתב לאביו הנעדר וביקש ממנו עזרה. "אני לא יודע איך לדבר על הדברים האלה", כתב גרג, "ואני יודע שגם אתה לא, אז אולי נוכל לעזור זה לזה". האנחות של סנדי, בנוסח "כאלה הם הבנים, מה לעשות", פינו את מקומן למבוכה ולפחד. מתווכת הנדל"ן מאורורה, אילינוי, הבינה ששלושת בניה סובלים מבעיות שונות מאוד מאלה שנצפו אצל בתה, אלופת האיות, ושהבעיות שלהם מחייבות תשומת לב מיוחדת. הצרות של משפחת דסקורואז משקפות את התמודדותה של אמריקה עם בניה. נדמה שמעולם לא היו הבנים ברחבי ארצות הברית שקועים כל כך בצרות: הם מקבלים 70 אחוז מציוני ה'מספיק' וה'נכשל' בבית הספר. הם מהווים שני שלישים מהתלמידים שמוגדרים 'לקויי למידה'. הם מואשמים בתשע מכל עשר עבירות אלכוהול וסמים, וחשודים בביצוע ארבעה מכל חמישה מעשי פשע שנידונים בבית המשפט לנוער. הם מהווים 80 אחוז מהנושרים ומהמאובחנים כסובלים מהפרעת קשב.והסיכויים שהם ילכו ללמוד בקולג' נמוכים מאי פעם: צופים שבשנת 2007 יירשמו לאוניברסיטאות 9.2 מיליון נשים לעומת 6.8 מיליון גברים.
לא זה מה שמצפה אמריקה מבניה. "אולי משום שהגברים נהנים מכל כך הרבה כוח ויוקרה בחברה, קיימת נטייה לראות בבנים מועמדים ודאיים להצלחה", אומר פסיכולוג הילדים, מייקל תומפסון. "לכן אנשים רואים אצל הבנים סימנים של חוזק למרות שאין סימנים כאלה כלל, ומתעלמים מכל הראיות לכך שהבנים בצרות". אבל היום קשה יותר מתמיד להתעלם מהראיות האלה. המדענים מגלים הבדלים ביולוגיים של ממש שיכולים להפוך את הבנים לאימפולסיביים יותר, פגיעים יותר להזנחה, תלמידים פחות טובים - ובקיצור: המין החלש. "הרעיון של פגיעָת הזכר הוא חדש, אבל העובדות הביולוגיות תומכות בו", אומר ד"ר סבסטיאן קרמר, פסיכיאטר ילדים מלונדון, שפירסם לאחרונה ב'בריטיש מדיקל ג'ורנל' מאמר על השבריריות הזכרית. "רק עכשיו אנחנו מתחילים להבין את החולשה שטמונה בגברים, חולשה שבמשך מאות שנים כה רבות יוחסה באופן כמעט אוניברסלי לנשים".

הבנות מקדימות את הבנים

יתר על כן, לחץ חברתי מעצים לעיתים קרובות את הפגיעות הביולוגית. "הבנים גדלים היום עם ציפיות עצומות, אבל בלי דלק רגשי מספיק ובלי הכלים שדרושים להם כדי להצליח בבית הספר או לקיים מערכות יחסים עמוקות", אומר ד"ר אלי ניוברגר, רופא ילדים מבית החולים לילדים בבוסטון. כיום יש יותר בנות מאשר בנים במועצות תלמידים, באגודות למצוינות ובמערכות של עיתוני בתי ספר. מחקר חדש גילה שהבנות מקדימות את הבנים ברוב הדברים שגורמים שביעות רצון מהחיים: הבנות מרגישות קרובות יותר למשפחה שלהן, יש להן שאיפות גדולות יותר, והן אפילו מפגינות יותר אסרטיביות מאשר הבנים.
"אני רואה כל הזמן בנות שגם משמיעות את נאום הפרידה בחגיגת הסיום של בית הספר וגם מככבות כקפטן של קבוצת הכדורגל, ואילו אצל הבנים אני כמעט ולא רואה את זה", אומר ד"ר ליאונרד זקס, רופא משפחה ופסיכולוג ממרילנד.

גם מערכת החינוך הבחינה בכך, והיא מתחילה לפעול בנושא. מומחים לגיל הרך, המודאגים מדרישותיה ההולכות וגדלות של תוכנית הלימודים, ממליצים לדחות את כניסתם של הבנים לגן, כדי לתת להם זמן להשיג את הבנות מבחינת ההתפתחות. יש בתי ספר מעורבים שמפעילים בין כתליהם באופן ניסויי כיתות לימוד חד מיניות, בתקווה שכיתות של בנים בלבד יאפשרו להם לשפר את הציונים בקריאה ובכתיבה, באותו אופן שהבנות צימצמו את הפער במתמטיקה ובמדע. כיום, תלמיד י"א ממוצע כותב במיומנות של תלמידה ממוצעת בכיתה ח'. בתגובה להאשמות על ה"פמיניזציה" של הכיתה - כולל, טוענים המבקרים, מורות שמגלות סובלנות מעטה מדי לגופניות של הבנים - מתחילים בתי הספר לבחון מחדש את גישתם כלפי רמות הפעילות של הבנים ואפילו לשנות את השיטות להטלת משמעת. לא שאין מי שמגלה ספקנות בנוגע לצעדים האלה. "האין זה אירוני שרק בעשרים השנים האחרונות שקלנו ברצינות להפוך את בתי הספר לשוויוניים לבנות", אומר דייוויד סאדקר, פרופסור ב'אמריקן יוניברסיטי' וחלוץ בחקר היחס לבנות בכיתה, "והנה עכשיו אנשים כבר אומרים: 'או-הה, יותר מדי זמן מוקדש לבנות. בואו נחזור אל הבנים'".

עובר בסיכון גבוה

ואולם המחקרים האחרונים לא רק מתעדים את הפגיעויות הבלתי צפויות של הבנים, אלא גם מורים על כך שמקורן עוד ברחם. אמנם ברחם נוצרים יותר בנים מבנות - ההשערה היא שתאי הזרע שנושאים את הכרומוזום הזכרי Y שוחים מהר יותר מאלה שנושאים את הכרומוזום X הגדול יותר - אבל היתרון הביולוגי ההתחלתי הזה אינו נמשך זמן רב, לדברי ד"ר קרמר. אולי כדי לקזז את יתרון המהירות, כשנשים הרות סובלות מלחץ נפשי, סכנת ההפלה גדולה יותר במקרה של עובר ממין זכר. העובר הזכרי גם נמצא בסיכון גבוה יותר כמעט לכל סיבוכי המיילדות כולל נזק מוחי, שיתוק מוחין ופגות כאשר תינוק בא לעולם, הוא מפגר בהתפתחותו שישה שבועות אחרי התינוקת הממוצעת. ניסויים הראו שבניגוד לסטריאוטיפ התרבותי, יילודים בנים גם מפגינים רגשות יותר מבנות. מבוגרים שהתבקשו לדרג תצלומים של יילודים על פי הבעת פניהם, בלי לדעת את מינם, נטו לקבוע שהבעתם של הבנים יותר עזה מזו של הבנות. וכשהחוקרים הטעו אותם במתכוון והציגו את הבנים כבנות, המבוגרים נתנו לבנים שהוצגו כבנות את הציונים הגבוהים ביותר בהבעה. במילים אחרות, ההתבוננות בפועל ניצחה את הסטריאוטיפ. מה שמעניין במיוחד, אומר תומפסון, הוא שלמרות הראיות לכך שבנים חשים לחץ נפשי רב יותר בסיטואציות רגשיות, הם מפגינים אותו פחות מאשר בנות. כשמשמיעים לבנים בכי של תינוק, קצב הלב שלהם מואץ וכפות ידיהם מזיעות יותר מאלה של בנות. אבל התנהגותם מסתירה את תגובתם הביולוגית: בדרך כלל הם פשוט מכבים את הרמקול שמשמיע את קול הבכי.
ג'ודי צ'ו, חוקרת מאוניברסיטת הרווארד, הבחינה גם היא שהתנהגותם של הבנים מסווה לעיתים קרובות את נטיות ליבם. "בנים הרבה יותר קשובים ורגישים מכפי שנוטים לייחס להם", היא אומרת. צ'ו בילתה שנתיים בשיחות עם קבוצה של בנים מגן ילדים שנמצא מחוץ לבוסטון. הבנים, בני ארבע, דיברו בגילוי לב על רגשותיהם בנושאים שונים, מהתחלקות בצעצועים ועד רגשות פגועים. "הם גילו תובנות מפתיעות והיו רהוטים וקשובים ביותר", אומרת צו'. במשך הזמן, על כל פנים, בשעה שהציפיות של ההורים, המורים והחברים התעצמו, התנהגותם של הבנים השתנתה. "הם הפכו ללא קשובים, בלתי ישירים ולא רהוטים", אומרת צו', "והיו מודעים עד כדי מבוכה למה שבנים אחרים חושבים עליהם". צ'ו זוכרת ילד אחד שהתחבר עם קבוצת זאטוטים שכינתה את עצמה 'חבורת הרשעים'. "אני חבר עם כל הבנות", הוא אמר לצו'. "אבל אם ביל (מנהיג החבורה) יגלה את זה, הוא יעיף אותי מהחבורה". בעקבות התצפיות האלה משוכנעת צ'ו שהבנים כמו מאבדים את קולם, כפי שקורה לבנות בגיל ההתבגרות, ומתחילים להסוות רגשות וצורות התנהגות שעלולים לעמת אותם עם בנים אחרים. גם החברויות שלהם מתחילות להשתנות. "אנחנו מקשרים בנות עם שיתוף סודות, עם אינטימיות רגשית, ובנים עם ספורט וחברויות שקשורות לפעילויות שונות", אומרת ניובי וויי, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת ניו יורק. "אבל מה שמעניין הוא שהבנים הקשוחים האלה מדברים על רצונם בחברים שעימם יוכלו לחלוק את סודותיהם". היא זוכרת את מלקולם, ספורטאי מצטיין, נערץ על הבנים האחרים. יום אחד נודע למלקולם שאחד מחבריו הטובים ביותר ריכל עליו, והוא התחיל לבכות. "הדעה המקובלת היא שרכילויות וויכוחים עם חברים אינם משפיעים על בנים, או שהם פשוט 'יפתרו' את העניין במכות וימשיכו הלאה כאילו כלום", אומרת וויי. אבל לעיתים קרובות זו דעה מוטעית. במקרה של מלקולם, הוא הכריז שהוא מנתק מגע מהחברים שלו ("הם לא שומרים סודות, ותוקעים סכין בגב"), וכך עשה עד סוף התיכון. כשבנים נסערים רגשית, ההורים ומבוגרים אחרים מעודדים אותם לעיתים קרובות להירגע ו'לצאת מזה'. "אנשים באים אלי כל הזמן ואומרים 'הבן שלי כל כך רגיש', אומר תומפסון. "מה שהם לא מבינים זה שלא מדובר במקרה יוצא דופן. זו הנורמה". וכך קורה שהורים מגיבים בצורה שונה לבנים ולבנות נסערים. "את בתם הבוכה הם עשויים לשאול מה הבעיה, ואילו את הבן הם מלטפים על הראש ואומרים לו: 'הכל בסדר, צא בחזרה לשחק'. התוצאה יכולה להיות בידוד רגשי, שמתחיל בילדות ורודף את הגברים בגיל העמידה, לעיתים עם השלכות רגשיות ואפילו גופניות. "מדי פעם אני תופסת את עצמי אומרת לבנים שלי דברים שלא הייתי אומרת לבת שלי - דברים כמו 'תהיה קשוח, אל תבכה', אומרת דסקורואז המודאגת. "עכשיו אני מנסה לא לומר להם שום דבר שלא הייתי אומרת לבתי. הם יכולים להחליט בעצמם על מה הם רוצים לבכות". אבל למרות הראיות לרגישותם של הבנים, לא כל הסטריאוטיפים הישנים משוללי בסיס. מארסי שראג מעודדת אמנם את הבנים בפעוטון שלה להיות רגישים, אבל היא לא יכולה שלא להבחין בכמיהתם לאקשן. בביתה שבלורנסוויל, ניו ג'רזי, היא מטפלת בחמישה בנים מתחת לגיל ארבע. היא מעמיסה את כולם על המיניוואן שלה ויוצאת איתם לנסיעות. היא עוצרת לקשישים במעברי חצייה כדי לשמש דוגמה להתנהגות טובה ולוקחת אותם לטיולים ארוכים ביער. אבל, מודה המטפלת בעלת החגורה השחורה בקארטה, הבנים מתלהבים יותר מכל כשהיא מלמדת אותם תנועות של אמנויות לחימה. ולמרות שהיא לא מרשה להביא לבית שלה שום נשק צעצוע, "הרבה פעמים הם נוגסים את הסנדוויצ'ים שלהם לצורת אקדחים ומתחילים לירות בזה".

הבדלים במבנה המוח

הצירוף הבלתי צפוי של אגרסיביות גופנית ופגיעות רגשית הוא שמרתק עכשיו את המדענים במעבדה להתנהגות המוח שבאוניברסיטת פנסילבניה, שמחפשים הסברים לכך בתאי העצב. לדברי מנהל המרכז, רובן גור, הם גילו הבדלים מעניינים במבנה המוח - הבדלים אנטומיים שמקשים על הבנים לעבד מידע ואפילו לקרוא פנים, אבל מקילים עליהם להצטיין במוטוריקה גסה ולדמיין אובייקטים בשלושה ממדים. מוחן של הנשים קטן בממוצע ב-11 אחוז מזה של הגברים, אומר גור. ואף שקיים לכאורה קשר בין גודל המוח ובין האיי-קיו, הוא מוסיף, אין כל הבדל בין מנות המשכל של גברים ונשים. "עלינו לשאול אפוא כיצד לנשים יש אותו איי-קיו במוח קטן יותר". התשובה היא שהמוח הנשי אינו סתם גרסה קטנה יותר של המוח הגברי. מנקודת מבט אבולוציונית טהורה, אומר גור, המוח הנשי מפותח מעט יותר. המוח מורכב מחומר אפור (שבו מתבצע עיבוד המידע), חומר לבן (סיבים ארוכים מצופים שומן, שבדומה לחוטי חשמל עם ציפוי פלסטי, מעבירים דחפים חשמליים מהמוח לגוף) ונוזל השדרה (הפועל כבולם זעזועים שסופגת הגולגולת). המחקרים האחרונים מראים שלגברים יש פחות חומר אפור ויותר חומר לבן מאשר לנשים. בנוסף, החלק הימני והחלק השמאלי של המוח מחוברים באמצעות קבוצת עצבים, שמסייעת לשני חצאי המוח לתקשר ביניהם. אצל הנשים, צרור העצבים הזה (שנקרא קורפוס קאלוסום) עבה יותר. זה כמו ההבדל, מסבירים החוקרים, בין שביל צר ביער לבין כביש דו מסלולי. כתוצאה, אומר גור, מוחן של הנשים נוטה להיות זריז יותר בכל הנוגע לכישורים מילוליים. זה אולי מסביר מדוע הבנות משמיעות מוקדם יותר את מילותיהן הראשונות, מחברות משפטים שלמים מוקדם יותר, ובאופן כללי עולות על הבנים במבחנים שדורשים רהיטות מילולית. "המוח הנשי הוא מוח שקל יותר ללמדו", אומר התראפיסט מייקל גוריאן. "למוח הזכרי קשה יותר ללמוד". אצל הזכרים, על כל פנים, יש יותר חומר לבן, עם רשתות עצבים ארוכות ומורכבות יותר מהמוח ועד קצות הבהונות, מה שמאפשר להם - כמו ללוק דסקורואז, המאחר בדיבורו - להצטיין במוטוריקה גסה. והכמות הגדולה יותר של נוזל השדרה במוחם, אומר גור, פירושה גם שהמוח הזכרי בנוי יותר לספוג מהלומות. "תודה לאל שזה כך", אומרת דסקורואז כשהיא חושבת כמה לוק אוהב ללכת סחור סחור מסביב לאח. נראה שיש הבדלים במבנה המוח גם במה שנוגע לרגשותיהם של הגבר והאישה. המחקרים החדשים מצביעים על כך שהמוח הרגשי "פרימיטיבי יותר" אצל הגברים. הנשים עושות שימוש במרכז לעיבוד רגשות הסמוך לאזורי הדיבור של המוח, מה שמקל עליהן לחבר רגשות לדיבור. "המוח הנשי גם
משוכלל יותר במבנהו - התפתחותו האבולוציונית מאוחרת יותר", אומר גור. הגברים עושים שימוש במערכת ותיקה יותר, שקיימת אצל יצורים פרימיטיביים יותר ומכונה לעיתים 'מוח הזוחלים'. פירוש הדבר שלעיתים קרובות הרגש הזכרי קשור קשר הדוק יותר לעניינים של פעולה. המורים בבית הספר היסודי תומאס אדיסון בסנט ג'וזף, מיזורי, התחילו להעמיד למבחן את הממצאים המדעיים האחרונים בחקר המוח. לפני שלוש שנים, כשהמורה של כיתה ג' דניז יאנג היתה שואלת את הבנים בכיתתה שאלה, היא היתה מתוסכלת אם הם לא השיבו, והיתה ממשיכה הלאה. היום היא נותנת להם לפחות 60 שניות כדי לעבד את השאלה. "הם צריכים יותר זמן בשביל לעצור, להחליף הילוך ולענות", אומרת יאנג. "בעבר הם לא קיבלו שהות מספקת, ולדעתי זו הסיבה שלהרבה בנים היו בעיות". היא גם נותנת להם 'כדורי לחיצה' קטנים, כדי שימעכו אותם בזמן שהם קוראים או מנסים לפתור בעיה. "נראה שזה שהם מבצעים גם פעולה פיזית, עוזר להם להיכנס לתלם", היא אומרת. ביום אופייני, התלמידים שלה עומדים ליד שולחנותיהם בעודם ממלאים דפי עבודה ועובדים על פרויקטים. זאת משום שהיום, לדברי המנהלת דבי מרפי, יש הבנה גדולה יותר לגבי רמת הפעילות והפיזיות של הבנים. "היה לנו ילד שלא היה מסוגל לשבת בשקט בשיעור מוסיקה, והחלטנו שכל עוד זה לא מפריע לאף אחד, הוא יכול לעמוד בירכתי החדר". מרפי גם הכניסה חידוש בשיחות המשמעת שלה עם הבנים. "קודם כל, אני לא מכריחה את הילדים לדבר כשהם כועסים. במיוחד הבנים מתקשים להתבטא כשהם נסערים". ברגע שהם נרגעים, מרפי לוקחת אותם לטיול קטן. "התברר לי שלבנים גם קל יותר לדבר כשהם הולכים - זה כנראה קשור למשהו במוח שלהם", היא אומרת. בתוך שלוש שנים קפצו ציוני המבחנים בבית הספר אדיסון ממה שמרפי מכנה "סטטיסטיקה של שכונת מצוקה", למקום טוב בעשירון העליון במדינה. מספר מקרי ההשעיה בבית הספר ירד השנה מ-300 ל-22. נראה שגם התרופות שניתנות לבנים, כמו הריטאלין השנוי במחלוקת, קשורות להבדלים בסיסיים בטמפרמנט. רופא המשפחה ד"ר זקס נחרד כשהתבקש יותר ויותר לרשום ריטאלין לבנים שהיו בריאים מכל בחינה, פרט לכך שהתקשו לשבת בשקט בשיעורים ארוכים. אבל העובדה שבנים מקבלים תרופות אך עדיין נכשלים כפליים מבנות, מעוררת בו מחשבה שנייה. אחד הפציינטים שלו, אנדרו יוסט, היה ילד מבריק בן שמונה, שלא אהב את בית הספר ורב כל הזמן עם המורים. ד"ר זקס חשב שמדובר בהפרעת קשב והציע למשפחה להתייעץ עם פסיכיאטר ילדים מהמכון הלאומי לבריאות. המומחה אישר את האבחנה ורשם לילד ריטאלין. כשד"ר זקס פגש שוב את אנדרו כעבור שנים, הוא הפגין שיפור דרמטי, אבל לא בגלל התרופות. לדברי הוריו של אנדרו, ההבדל בהתנהגותו נבע מכך שהם רשמו אותו לבית ספר לבנים. "נראה שהמורים שם פשוט מבינים התנהגויות של בנים", אומר אביו דייוויד. "ניסינו כל כך הרבה דברים לפני זה, אבל אני חושב שעכשיו הוא במקום שהוא צריך להיות". אנדרו לא לוקח כעת שום תרופה, ומציין: "כבר לא אכפת לי ממה שהבנות חושבות". יש, כאמור, מקומות שבהם מנסים לפתוח כיתות חד מיניות בבתי ספר מעורבים. "הורים מגיעים במאסות לרשום את ילדיהם לכיתות האלה", אומר אנתוני בסאניז, מנהל חטיבת ביניים בפלסטון, מישיגן. השנה, חצי מתלמידי ו' ילמדו בכיתות חד מיניות, ובמשך היום הם ייפגשו עם בני המין השני בארוחת הצהריים ובפעילויות משותפות אחרות. דייוויד סאדקר מ'אמריקן יוניברסיטי', המבכה את הירידה במספר המורים הגברים - "מ-20 אחוז כשהייתי ילד ל-15 אחוז מהמורים בחינוך היסודי היום" - מודאג גם מהחינוך החד מיני. "מדוע איננו משפרים את הכיתות המעורבות, במקום לברוח מהן? אם אנחנו רוצים דמוקרטיה שחיה ופועלת יחד, האם איננו רוצים גם כזו שלומדת יחד?". אבל נראה שבנים רבים זקוקים לחיזוק ניכר בלימודים, אומרים ד"ר זקס ומומחים אחרים, שדוגלים בדחיית כניסתם של הבנים לגן. "תוכנית הלימודים מתקדמת מהר יותר מאי פעם", אומר ד"ר זקס. "מצפים מהבנים לעשות הרבה מדי ומוקדם מדי - כשהמוח שלהם עדיין אינו בשל לכך". התוצאה, לדבריו, עלולה להיות קשיים בלתי פוסקים בבית הספר. "הם מתחילים את הקריירה הלימודית שלהם ב'קבוצת הלא יוצלחים'. הם מתוסכלים מחוסר היכולת שלהם, מתחילים לשנוא את בית הספר ומנסים להתחמק מהלימודים. אנחנו רואים את זה היום יותר מאי פעם".
השנה הנוספת לפני הגן תאפשר לבנים להדביק את הפער. "לא כל הבנות מתפתחות מהר, ולא כל הבנים מעוכבי התפתחות", אומר ד"ר זקס. "אבל הגעתי למסקנה שהרשמה מאוחרת יותר תפתור 80 אחוז מהבעיות שאנחנו רואים היום אצל בנים בבית הספר". דסקורואז שוקלת לדחות את כניסתו של לוק לגן. "הדיבור שלו מאחר", היא אומרת, "ואני לא רוצה שבית הספר יהיה חוויה אומללה בשבילו". בית הספר אינו גורם הנאה לבנה דייוויד, אבל היא נחושה לטפח את העדינות שהוא מבטא. "הוא מעצב מסכי מחשב שכתוב עליהם 'אני אוהב אותך'. אני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שגרג אמר לי את זה", והיא מבטיחה לא להתעלם משתיקת בניה. "כשהם לא מוצאים את המילים להביע את הרגשות שלהם, אני מנסה לעזור להם", היא אומרת. ואחרי שהם ימצאו את המילים, היא מקווה שהם גם ישברו את דפוסי ההתנהגות הישנים - וייעשו בעלים ואבות שמדברים.

(תירגם: נמרוד אברהם, מתוך מוסף שמחת תורה, ידיעות אחרונות, 08.10.01)