הסיפור על האנשים הקטנים

המשורר נתן זך מוציא השבוע שלושה ספרי ילדים: "הנשר הגדול", "הדבורה דבורה" ו"הסיפור על האנשים הקטנים". להלן קטע מתוך האחרון, העצוב כל-כך.

האיש בתוך הלחם התגעגע לחברה. פשוט התגעגע. מה זה התגעגע. נמאס לו לאכול כל יום לחם בלי כלום ובלי חברים, וגם הלחם הלך והתקשה, והוא היה עסוק יומם ולילה בפרור כתלי הלחם המקיפים אותו, כדי שיהיה לו קצת מקום להתרווח בו. המאמץ המתמיד התיש את כוחותיו. הוא ידע כמובן שהלחם הוא הדבר החשוב ביותר בעולם ובלי לחם אין כלום, אפילו לא מחשבות, אבל גם זה לא הרגיע אותו. הוא היה איש מותש ועצוב ובודד מאוד, האיש בתוך הלחם.
מה עשה?
בצר לו פנה אל האיש שבתוך התפוח. האיש שבתוך התפוח היה איש קטן יותר ומעוגל אבל רגזן מאוד. איש הלחם ידע זאת מפי השמועה אבל לא היתה לו ברירה. אדם לא בוחר את שכניו.
האיש שבתוך התפוח שמע את הקריאה שנשמעה כמו קריאה לעזרה. למען האמת, גם לו היה משעמם בתוך כלא התפוח, מה גם שהתפוח עסיס ודביק כל כך. הוא גם ידע שכאשר התפוח ירקיב ישליכו אותו לפח האשפה. זאת אומרת, אם לא יאכלו אותו קודם. גם הוא לא היה מתנגד עקרונית לקצת חברה. אמנם הוא היה בעל ביטחון עצמי ובכל זאת לא התנגד שמישהו יבוא לבקר אותו מפעם לפעם. לבקר, כן. אבל לשהות כאן בחברתו לצמיתות - לא, זה לא. חס וחלילה. הוא מסתדר יפה מאוד לבדו ואינו זקוק לאיש. מה גם שהתפוח קטן אפילו עליו ואיך יוכל לחלוק את המערה שכרה לעצמו עם זר? והרי הוא אפילו לא יודע מיהו אותו זר בתוך הלחם. האם הוא נוח מזג וטוב לב. ואולי הוא נושך. ואולי, חס וחלילה, הוא מתכוון לנשל אותו ממעונו הריחני. נכון, הוא לא היה מתנגד כלל וכלל לאכול קצת לחם. סוף סוף, נמאס לאכול כל יום תפוחים. אבל, בסיכומו של דבר החליט ששכרו יצא בהפסדו. ההרפתקה מסוכנת מדי.
לכן התעלם מן הקריאות לעזרה, אטם את אזניו וחזר לישון. בכלל, לא אהב שמבלבלים לו את המוח. מי בכלל אוהב כשמבלבלים לא את המוח. ועוד איש זר. גם אתם לא הייתם אוהבים את זה.
הגברת שבתוך העוגה היתה גברת מגונדרת. מלדתה היתה גברת מפונקת ואנינת טעם, אבל עכשיו כשחיתה בתוך עוגה מפוארת, בעלת אלף טעמים וריחות, חשה עצמה מיוחסת עוד יותר. גם אליה פנה האיש בתוך הלחם אבל גם היא היססה. העוגה רכה מאוד והיא כבר התרגלה למיטה הרכה שלה בתוך הקרם. ומלבד זאת, האיש בתוך הלחם הוא בודאי איש פשוט, גס, ממש מפשוטי העם, אחרת לא היה בוחר דוקא לחיות בתוך לחם. הרי יש הרבה עוגות בעולם ויש גם מנגו ואפרסמון וקקאו ודבש. אז מה היא צריכה לידה דווקא איש שחי בתוך לחם, כשהחיים בתוך העוגה מתוקים כל כך. מי באמת שוטה עד כדי כך שיסכים לחלוק אותם עם איש שבחר לחיות בתוך פרורים צהובים. ביחוד היא, שנולדה למעמד גבוה, ענק ממש ביחס למעמדם של אוכלי הלחם.
למען האמת, גם היא לא היתה מתנגדת לארח לפעמים, אולי לחגים ולמועדים, איש כערכה, איזה נסיך או לפחות פקיד ממשלתי בכיר, לבוש יפה, מצחצח שיניים פעמים ביום. והוא בכלל לא חייב להיות מתוק. כבר די מתוק לה בתוך העוגה. מצדה, שיהיה אפילו קצת חמוץ. רק לא כמו מלפפון חמוץ. זה כבר יותר מדי.
אם יהיה חמוץ מדי, הוא עוד עלול לאכול לה את כל העוגה המתוקה ואז אנה היא באה. וגם זה: מה ישאר ליותם הנחמד שבשבילו אפתה אמא את כל העוגה הנפלאה הזאת.
בסתר ליבה הוסיפה לחלום על איזה נסיך - בלי סוס כמובן - הסוס גדול מדי וגם מזהם את הסביבה. גם בעל חברת נסיעות לחו"ל בא בחשבון. כי בסתר ליבה היתה האישה בתוך העוגה רוצה מאוד לראות את העולם שמחוץ לעוגה, לפחות פעם אחת.
מתוך חשבונות כאלה נמנתה וגמרה אומר לאטום את אוזניה. הקריאות לעזרה של איש הלחם הלכו וגברו והיא לא יכלה ולא רצתה להענות להן. לכל אחד יש בעיות, אמרה בלבה, ואני לא חייבת לפתור את כל הבעיות של כל העולם.
אבל האיש בתוך הלחם עוד לא איבד את תקוותו. אילו יכול היה לצאת מתוך הלחם היה אולי יוצא, אבל הקרום היה קשה מדי לפיצוח באצבעותיו הקטנות והעיפות. עכשיו כבר הפסיק לגמרי לאכול. נמאס לו מהלחם. והוא הלך והצטמק, הצטמק והלך.
עוד מעט ישאר ממנו רק פרור, לא גדול יותר מפרור לחם, ואיש בעולם לא ידע כי חי אי פעם.

מתוך הסיפור על האנשים הקטנים מאת נתן זך. ציורים: אבנר כץ. הוצאת ספרית הפועלים/ הקיבוץ המאוחד. 23 עמ'