שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שלך, מרסל פרוסט
    מכתבו של פרוסט לאנטואן ביבסקו, שמסביר איך יצאה קומברה מספל תה אחד



    תשע שנים לאחר מותו של פרוסט פרסם חברו מנוער, אנטואן ביבסקו, את חליפת המכתבים ביניהם. ההקדשה הבאה פותחת את המבחר.

    מרסל יקר,

    אל יפתיעך הדבר שאני מפרסם כמה ממכתביך. אינך כאן כדי לקוראם שוב, כדי להעיר עליהם, אתה נמצא יחד עם חסרים כה רבים, עם רנלדו האן, עם לוסיין דודה, עם רנה פטר. עוד אנחנו כאן, אחדים מבני זמנך: פרנאן גרג, רובר דה בילי, לאון בלום, אנדרה ז'יד. אך רק לזמן קצר. כדברי הכתובת על לוח שעון השמש: "כבר מאוחר משאתה חושב".
    אבל אני חש את נוכחותך. ואתה מקים לתחייה את היצורים היחידים שהיו מעורבים בחייך ואשר נחשבו בחיי שלי: אמא, אליזבת ועמנואל. בלעדיהם לא הייתי קיים, לא הייתי נחשב, בלעדיהם כמו בלעדיך לא הייתי יכול למסור עדות זו. היעדרויות שהן נוכחויות. מישהו שאל אותי בדברו על עמנואל שנפל בחלקך האושר להכירו:
    מתי איבדת את אחיך?
    עניתי:
    כל יום.
    התחיות אלוהית של צער, זמן שלא צריך היה להיאבד כדי להימצא שוב. זמן קפוא, בלתי משתנה, שהודות לו גם אתה שב ונולד.
    היום ולעולם,
    אנטואן ביבסקו

    מכתבו של פרוסט לביבסקו נועד לצייד את האחרון בהסברים על היצירה שבכתובים, לימים "בעקבות הזמן האבוד" - רק הכרך הראשון מוכן לדפוס, על-מנת לשכנע את אנשי ה- N.R.F. - לימים הוצאת גאלימאר - להוציא את הספר לאור.

    אנטואן יקר שלי,
    הנה העותק היחיד של סוואן. מסור אותו לקריאה לז'יד ולקופו. אבל הפצר בהם להשיב בדחיפות.
    אני נותן לך כמה הבהרות על הרומן שלי, שאותו אתה כבר מכיר, כאלו שעשויות להועיל לקוראיך.
    "בצד של סוואן" הוא החלק הראשון ברומן שכותרתו הכללית תהיה "בעקבות הזמן האבוד". הייתי שמח להדפיס את המכלול כולו, אבל אז יהיה הספר ארוך מדי. לא מוציאים יותר ספרים בכמה כרכים. יש רומנים המחייבים דווקא עלילה קצרה ודמויות מעטות. זו אינה תפישתי שלי את הרומן. יש גיאומטריה מישורית וגיאומטריה בחלל. ובכן, לדידי, הרומן אינו רק פסיכולוגיה מישורית, אלא פסיכולוגיה בחלל ובזמן. את המהות הבלתי נראית הזאת של הזמן, אותה השתדלתי לבודד. אך לשם כך נחוץ היה שהחוויה תוכל להימשך. אני מקווה שבסוף ספרי יבינו מה רציתי לעשות, זוטה כזו או אחרת תגלה כי חלף זמן ותקבל אותו יופי כשל ציורים מסויימים שיפו עם השנים.
    ובנוסף, כמו עיר, בשעה שהרכבת נוסעת בנתיבה המפותל, הנראית לעינינו רגע מימין רגע משמאל, כך ההיבטים השונים שתלבש אותה דמות עד להיותה כרצף דמויות שונות, ימחישו אבל בזאת בלבד –את הזמן שעבר. דמויות אלו ואחרות יתגלו בהמשך שונות מכפי שהנן בהתחלה, שונות ממה שהיינו מדמים, כפי שגם קורה לא אחת בחיים.
    לא רק אותן הדמויות ישובו ויופיעו במהלך היצירה הזאת, מצדדים שונים ומגוונים, כמו באחדים מן המחזורים של בלזאק. אלא אותה דמות עצמה. מנקודת מבט זו אולי יהיה ספרי כעין נסיון לסדרת רומנים של הלא-מודע. אין אלה רומנים ברוח ברגסון, שכן יצירתי נשלטת על ידי הבחנה שלא רק שאינה מופיעה בפילוסופיה של ברגסון, אלא נוגדת אותה.
    הזכרון הרצוני, שהוא בעיקר זכרון התבונה והעיניים, אינו מעביר לך מן העבר אלא פנים חסרי אמת: אבל כאשר ריח, טעם, ששבו ונמצאו בנסיבות שונות לחלוטין מעירים בנו, על כורחנו, את העבר, אנו חשים עד מה שונה היה עבר זה ממש שדימינו לזכור, ושאותו צייר הזכרון הרצוני שלנו כדרכם של ציירים גרועים, בצבעים חסרי אמת. כבר בכרך הראשון, המספר, זה האומר "אני" (ושאינו עצמי), שב ומוצא בבת אחת שנים, גנים, יצורים שכוחים, בטעמה של לגימת תה שבה מצא פירור מדלן; ודאי זכר אותם, אבל ללא צבעים, ללא צורות. יכולתי לשים בפיו שכמו במשחק היפני הקטן שטובלים בו פיסות נייר קשיחות וברגע שהן מושרות בקערית הן מתרחבות, מתעקלות, נעשות פרחים, דמויות – כל פרחי גנו והאנשים הטובים של הכפר ובתיהם הקטנים והכנסייה, וכל קומברה וסביבותיה, כל זה אשר לובש צורה ומוצקות, יצא, עיר וגן, מספל התה שלו.
    אני חושב שכמעט רק בזכרונותיו הלא רצוניים צריך האמן לבקש את החומר הראשוני של יצירתו. קודם כל, דווקא משום היותם לא רצוניים, נוצרים מעצמם, נמשכים אחר דומותו של רגע זהה, רק בהם מוטבע חותם האותנטיות. מלבד זאת הם מחזירים אלינו את הדברים במינון מדוייק של זכרון ושכחה. ולבסוף, בהטעימם אותנו טעמה של אותה תחושה בנסיבות שונות לחלוטין, הם מחלצים אותה מכל מקריות, מעניקים לנו את התמצית החוצזמנית. אגב, שאטובריאן ובודלר הלכו בדרך זו. הרומן שלי אינו יציר של תבונה; הרגישות היא זו שהמציאה לידי את מרכיביו, עד לפרטי פרטיהם. תחילה הבחנתי בהם בקרבי בלי להבינם, כשאני מתקשה להמירם בדבר מה הגיוני, מה גם שהיו זרים לעולם התבונה לא פחות ממוטיב מוזיקלי.
    הסגנון אינו קישוט כלל וכלל, כפי שסבורים אנשים. זו אפילו אינה שאלה של טכניקה, זה כמו צבע אצל ציירים, איכות ותכונה של ראייה, גילוי העולם המיוחד שכל אחד מאתנו רואה ואילו האחר לא רואה. ההנאה שגורם לנו אמן היא בהביאו אותנו להכיר עוד יקום אחד. כיצד, אם כך, יש סופרים המתוודים שכל רצונם לכתוב בלי סגנון? אינני מבין זאת. אני מקווה שבעזרתך יבינו את הסברי.
    שלך
    מרסל פרוסט

    מצרפתית הלית ישורון. מתוך חדרים מס' 14, כתב עת לשירה בעריכת הלית ישורון ובהוצאת גלריה גורדון, שיוצא בימים אלה

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים