אישה אמצעית / אורסון סקוט קארד

אה-צ'ו הייתה אישה אשר חיה בממלכת צ'ין הגדולה, ארץ של גבעות ועמקים, ארץ של עושר כביר ודלות קשה. אבל אה-צ'ו הייתה אישה אמצעית, לא עשירה ולא ענייה, לא זקנה ולא צעירה, וחוות בעלה חציה היה על הגבעה וחציה בעמק. לאה-צ'ו היו אחות מבוגרת ממנה ואחות צעירה ממנה, ואחת גרה שלושים פרסאות מצפון, והאחרת שלושים פרסאות מדרום. "אני אישה אמצעית", התרברבה אה-צ'ו פעם, אבל אֵם בעלה נזפה בה באומרה: "רֶשע בא מן האמצע, והטוב יוצא אל הקצוות".
בכל שנה הייתה אה-צ'ו נושאת צרור על גבה ונוסעת לבקר את אחותה בצפון, או את אחותה בדרום. נדרשו שלושה ימים להשלים את המסע, שכן היא לא מיהרה. אולם שנה אחת היא לא יצאה למסע, שכן פגשה דרקון על אם הדרך.
הדרקון היה ארוך ונהדר ונורא, ואה-צ'ו מיהרה להשתחוות ולהלום בראשה על הכביש ולומר: "הו, דרקון, חוס על חיי!"
הדרקון רק צחקק עמוק בגרונו ואמר: "אישה, איך קוראים לך?"
היות שלא רצתה לומר את שמה האמיתי, היא אמרה: "קוראים לי אישה אמצעית".
"ובכן, אישה אמצעית, אתן לך ברירה: הברירה הראשונה היא שאוכל אותך כאן על אם הדרך. הברירה השנייה היא שאגשים לך שלוש משאלות".
מופתעת, הרימה אה-צ'ו את ראשה. "אבל אבחר כמובן בברירה השנייה. למה תציב לי בעיה עם פתרון קל כל-כך?"
"משעשע יותר", אמר הדרקון, "לצפות בבני אנוש משמידים את עצמם מאשר להכריע אותם במהירות".
"אבל איך יוכלו שלוש משאלות להשמיד אותי?"
"בקשי משאלה, ותראי".
אה-צ'ו חשבה על דברים רבים שיכלה לבקש, אבל עד מהרה התביישה בחמדנותה. "אני רוצה", אמרה לבסוף, בהחליטה לבקש רק את מה שבאמת הייתה צריכה, "שחוות בעלי תייצר תמיד מספיק אוכל לכל בני משפחתי".
"הדבר ייעשה", אמר הדרקון ונעלם, רק כדי להופיע שוב כעבור רגע, מחייך ומלקק את שפתיו. "עשיתי", אמר, "בדיוק את מה שביקשת – אכלתי את כל בני משפחתך, וכך חוותו של בעלך, גם אם לא תייצר דבר, תמיד תייצר מספיק אוכל בשבילם".
אה-צ'ו בכתה והתאבלה וקיללה את עצמה על טיפשותה, שכן כעת היא הבינה את תוכניתו של הדרקון. כל משאלה, תמימה ככל שתהיה, תוסב כנגדה.
"חשבי ככל שתרצי", אמר הדרקון, "אבל זה לא יועיל לך. כבר פגשתי עורכי דין שהכינו חוזים באורך שמונה רגליים, אבל מצאתי בהם את הפְּרָצות".
ואז ידעה אה-צ'ו מה עליה לבקש. "אני רוצה שהעולם יהיה בדיוק כפי שהיה לפני שעזבתי את ביתי למסע הזה".
הדרקון הביט בה בהפתעה. "זה הכול? זו כל משאלתך?"
"כן", אמרה אה-צ'ו. "ואתה חייב לעשות את זה עכשיו".
ולפתע היא מצאה את עצמה בבית בעלה, מרימה את השק על כתפה ונפרדת לשלום מבני משפחתה. היא הניחה את השק מיד.
"שיניתי את דעתי", אמרה. "אני לא הולכת".
כולם נדהמו. כולם הופתעו. בעלה גער בה על הפכפכותה. חמותה הוקיעה אותה על שזנחה את חובתה לאחיותיה. ילדיה החמיצו פנים, מפני שהיא תמיד הביאה להם מתנה מנסיעותיה צפונה ודרומה. אבל אה-צ'ו הייתה תקיפה. היא לא תסתכן במפגש נוסף עם הדרקון.
וכשההמולה שככה, הייתה אה-צ'ו עליזה יותר מכפי שהייתה מעודה, שכן היא ידעה שעדיין נותרה לה משאלה אחת. ואם אי-פעם יפקוד אותה צורך גדול, היא תוכל להשתמש בה כדי להציל את עצמה ואת משפחתה.
שנה אחת הייתה שרפה, ואה-צ'ו הייתה מחוץ לבית, בעוד בנה הצעיר נלכד בפנים. היא כמעט השתמשה במשאלתה, אבל אז חשבה: למה להשתמש במשאלה, כשאני יכולה להשתמש בזרועותי? היא התכופפה רצה אל תוך הבית והצילה את הילד, אף שהאש חרכה את שער ראשה. ועדיין נותר לה את הבן שלה, ועדיין נותרה לה משאלה.
שנה אחת היה רעב, והיה נדמה שהעולם עומד לגווע ולמות. אה-צ'ו כמעט השתמשה במשאלתה, אבל אז חשבה: למה להשתמש במשאלה, כשאני יכולה להשתמש ברגלי? והיא נדדה אל ראש הגבעה, וחזרה משם עם עלים ושורשים, ובמזון זה שמרה את משפחתה בחיים עד שאנשי הקיסר הגיעו עם עגלות של אורז. ועדיין נותרה לה המשפחה שלה, ועדיין נותרה לה משאלה.
ובשנה אחרת היה שיטפון, וכל הבתים נסחפו, ובזמן שאה-צ'ו והתינוק של בנה ישבו על הגג, היא כמעט השתמשה במשאלתה כדי להשיג סירה שבה תוכל להימלט. אבל אז היא חשבה: למה להשתמש במשאלה, כשאני יכולה להשתמש בראשי? והיא לקחה את הקרשים מהגג ומהקירות וקשרה אותם בחצאיתה לרפסודה גדולה דייה לתינוק, ובהניחה את התינוק על הרפסודה היא שחתה, דוחפת את הרפסודה עד שהגיעה לקרקע גבוהה ולחוף מבטחים. וכשבנה מצא אותה בחיים, הוא בכה מרוב אושר ואמר: "אימא אה-צ'ו, מעולם לא אהב בן את אמו כמוני!"
ולאה-צ'ו נותר צאצא-ונצר, ועדיין נותרה לה המשאלה שלה.
ואז מלאו ימיה של אה-צ'ו למות, והיא שכבה חולה וחלושה על מיטת כבוד בבית בנה, וכל נשות הכפר וילדיו וזקניו באו לקונן עליה ולתת לה כבוד בנטותה למות. "מעולם לא הייתה אישה בת מזל כמו אה-צ'ו", הם אמרו. "מעולם לא הייתה אישה נדיבה, רחומה, חביבת האלים כמו אה-צ'ו!" והיא השלימה עם עזיבתה את העולם, מפני שהייתה כה מאושרת בו.
ובלילה האחרון, בשוכבה לבדה בחושך, היא שמעה קול קורא בשמה.
"אישה אמצעית", אמר הקול, והיא פקחה את עיניה, וראתה את דרקון.
"מה אתה רוצה ממני?" שאלה. "אני חוששת שאיני עוד חטיף משביע במיוחד".
אבל אז היא ראתה שהדרקון מבועת, והקשיבה לדבריו.
"אישה אמצעית, לא השתמשת במשאלה השלישית שלך".
"מעולם לא נזקקתי לה".
"הו, אישה אכזרית! איזו נקמה את נוקמת! בסופו של דבר, מעולם לא פגעתי בך! איך את יכולה לעשות לי את זה?"
"אבל מה אני עושה?" היא שאלה.
"אם תמותי בלי שהשתמשת במשאלתך השלישית, גם אני אמות!" הוא זעק. "אולי לך זה לא נראה נורא כל-כך, אבל דרקונים הם בני אלמוות בדרך כלל, כך שאת יכולה להאמין לי שמותי יגזול ממני את רוב ימי חיי".
"דרקון מסכן", היא אמרה, "אבל מה אוכל לבקש?"
"אלמוות", הוא אמר. "בלי תעלולים. אתן לך לחיות לנצח".
"אני לא רוצה לחיות לנצח", היא אמרה. "השכנים יקנאו".
"עושר עצום, למשפחתך".
"אבל יש להם כל מה שהם צריכים עכשיו".
"כל משאלה!" הוא זעק. "כל משאלה, או שאמות!"
היא חייכה, הושיטה יד זקנה וחלושה, נגעה בכפו המתחננת ואמרה: "יש לי משאלה, דרקון. המשאלה שלי היא שבשארית ימי חייך תביא רק אושר לך ולכל מי שתפגוש".
הדרקון הביט בה בהפתעה, ואז בהקלה, ולאחר מכן חייך ובכה מרוב אושר. הוא הודה לה פעמים רבות ועזב את ביתה בגיל.
ובלילה ההוא עזבה גם אה-צ'ו את ביתה באופן גשמי פחות מן הדרקון, ועם סיכוי פחוּת בהרבה לשוב, אבל בשמחה לא פחותה בעקבות כל זאת.

מתוך "מפות במראה", לקט סיפורים קצרים מאת אורסון סקוט קארד, תרגום: רחביה ברמן, הוצאת אופוס, 228 עמ'

אורסון סקוט קארד גדל ביוטה ולמד תיאטרון באוניברסיטת בריגהאם יאנג. "מפות במראה" מכיל סיפורים קצרים שנכתבו ב-25 השנה האחרונות. כיום הוא מתגורר בגרינסבורו עם אשתו ושלושת ילדיו.
קארד מתאר בספר גם את המניעים והרעיונות שעומדים בבסיסו של כל סיפור, ובמקרה הזה: "מה אם מישהו היה מקבל שלוש משאלות, ולעולם לא היה משתמש באחרונה? מה זה היה עושה למעניק המשאלות? מאחר שחשבתי על דרקונים, חשבתי להפוך את מעניק המשאלות לדרקון. ומאחר שהופתעתי לראות כמה מעט מסיפורי הדרקונים מוקמו בסין (אנחנו האמריקנים האירוצנטריים שוכחים מי המציא את הדרקונים), החלטתי למקם את הסיפור שלי בסין. הרעיון להפוך את הדמות הראשית שלי לאישה אמצעית בא מן הרעיון שעליה להיות לא גיבורה, אלא ההפך מגיבורה - שזה לא אנטי גיבור, אלא אדם פשוט שבפשוטים...'אישה אמצעית' הוא סיפור שאני עדיין מאוד גאה בו, במידת מה מפני שקשה כל כך, לכל הרוחות, לכתוב משלים".