שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ציפי שוב דוהרת
    אפשר לקטר על "מישהו לאהוב" של ציפי ברנד (שעלתה אמש) עד מחר, אבל אין מה לעשות; ברנד יודעת להעמיד דוקו-סופ מקורית המובילה לשיאים רגשיים. רענן שקד על השיבה לשדות הקטל של חוויית הסינגלהוד בעיר המפויחת

    גם אתם אומרים אוף? גם אני אמרתי. אוף, כי אחרי "ירוקות" המדוברת, החליטה הבמאית ציפי ברנד ללכת על הנושא הנדוש בעולם: חיי רווקות תל-אביביים. אוף, כי שוב מנסים לשווק לכם סקס באריזה מרשרשת. אוף, כי ברנד לא ניגשת כאן לאיזה מרחב תיעודי מוגדר וסגור כאוהל בנות בטירונות – שאז מתבררות לפתע כוכבת טבעיות עם סיפורים מרתקים המשקפים מיקרוקוסמוס ישראלי מפתיע – אלא נעה בתוך חלל אינסופי, לא מוגדר: חוויית הסינגלהוד בעיר המפויחת. מתוך הג'ונגל הבשרני הרוטט הזה ברנד שולפת, כמו באקראי, כמה גיבורים. הבחירה נראית לעיתים כפויה, מותאמת לצרכיה, מאולצת. אוף, כי כמה עוד אפשר לתעד דירות רווקים שכורות. אוף, כי כמה עוד אפשר לשמוע על לילות סוערים שהגיבור שלהם לא מרים למחרת טלפון לגיבורה המתייפחת על כרה. אוף, כי ציפי ברנד היא ציפיטפוט: כולם אצלה מדברים בלי סוף על מצבם, כולל היא עצמה.
    גמרתם עם האוף? יופי. כי אתם עומדים לצפות בכל פרקי "מישהו לאהוב" כמו טעטלך. כי "מישהו לאהוב" היא סידרה עסיסית שקשה לוותר עליה, שכן ברנד – תגידו עליה מה שתרצו – יודעת להעמיד דוקו-סופ מקורית גם מהחומרים הטריוויאליים ביותר. כי "מישהו לאהוב" בונה כל פרק במיומנות גדולה כמהלך דרמטי המוביל לשיא רגשי שתיקחו איתכם לעבודה למחרת. כי "מישהו לאהוב" היא הדבר האמיתי, בניגוד, נאמר, ל"סקס ישראלי" המשודרת כרגע בערוץ 8 ומציעה דיון יבשושי במורשת זיקפתנו.
    אתם עומדים לחטוף חררה מול דמותה של הרווקה הרגישה הגר ינאי, השותה את עצמה לדעת בדייט ראשון, מזנקת למיטה, מתאהבת מעל לראש ונשברת לחתיכות קטנות כשהוא לא מטלפן. אתם עומדים לחטוף אלרגיה מול הרווקה ורד וייס, המחליטה להשכיב כל דבר ממין זכר שיש לו דופק, ומגלה כי להיות סמנתה ג'ונס הישראלית היא משימה הגובה לבסוף מחיר, במזומן ובדמעות. אתם עומדים לדבר על זה.

    רוחו של צבי לידסקי?

    לוקח לסידרה זמן להתאפס. רק בפרק השלישי – העוקב אחר דמות הרווק ההומו ודמותה של וייס הבלתי ניתנת לעצירה – חודרת ברנד לבטן הבהמה: החיפוש הנואש כפי שהוא באמת; חשוף, נזקק, נוגע ללב, חסר משמעות ומתועד לפרטיו. גם אם נטשתם זה מכבר את שדות הקטל האלה, אתם עומדים להיזכר, ובחדות גדולה: ככה זה שם בחוץ. אלוהים.
    גיבורות הסידרה מעוררות אי-נוחות: מצלמות את עצמן בפינותיהן, פגיעות, נזקקות, נתונות לחסדי גברים, מציעות את עצמן במהירות, נפגעות במהירות, שוב מושפלות, שוב חלשות, ההיפך הגמור ממודל הרווקה התל-אביבית טורבו הנמכר לנו בשנים האחרונות במשקל. על-פי "מישהו לאהוב", הכל פסאדה חלולה. הן עדיין רוצות להתחתן. אוף. אני מניח כי ברנד תיכננה לקבל תוצאה אחידה פחות מהאוסף האקלקטי הזה של נשים אותן בחרה לתעד. כאשר גילתה, לחרדתה, כי כולן סיימו בהתייפחות מול זנבו של גבר נמלט נוסף, פיתחה את התזה שנפרשה בהרחבה במוסף השבת: זהו המרד החדש! הקץ לפוסט-פמיניזם, אנחנו חוזרות לעצמנו, לפגיעוּת. בסדר. וואטבר. כצופה כל זה לא יכול לשנות לי פחות, שכן העשיה הטלוויזיונית סוחפת.
    פה ושם, ברנד נופלת. הקריינות לעיתים מביכה ("כוסית ועוד כוסית, וגבר ועוד גבר, בסוף הערב את נשארת לשלם את החשבון". רוחו של צבי לידסקי מרחפת, או מה?), וההכרעה לשלב ביוטי-שוטס אילוסטרטיביים, בנוסח ארול מוריס, פוגעת בתחושת הבשר-החי שהתיעוד הרציף משליט בסידרה. עדיין, ברנד משיגה חומרים. צפו בסצינה המעולה עם אמה ואחותה של הרווקה אתי אברמוב בפרק השני; תיאטרלית, נהדרת, כמעט טנסי-וויליאמסית. יש בסידרה כמה כאלו. זהו אוף לא קטן, אבל ציפי ברנד חזרה, ולא בקטן.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים