שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    העידן האתיופי
    אף אחד, כולל הוא עצמו, לא חזה את ההצלחה הסוחפת של האלבום "הפרויקט של עידן רייכל". לקח זמן עד שהמוסיקה הזאת כבשה אותו, אבל מאז רייכל חוגג עליה, יחד עם הזמרים יוצאי אתיופיה שגילה

    עידן רייכל לא מתווכח עם ההצלחה, אבל מודה שלקח לו זמן להתמזג עם המוסיקה האתיופית. "לראשונה טעמתי אותה כששמעתי להקת פולקלור מהעדה שרה באמהרית, כשהייתי מדריך להקות צבאיות בפיקוד דרום", אומר האיש עם "הפרויקט" ועם הראסטות בשיער. "המוסיקה הזאת סיקרנה אותי. מצאתי בית קפה באזור התחנה המרכזית בתל אביב, שם היא מנוגנת כל הזמן. עד אז כל הקשר שלי לנושא הסתכם בטעימות כאלה. אבל ממש התוודעתי אליה לפני השיחרור מהצבא, כשהתחלתי להדריך בפנימיית 'הדסים'. מצאתי שם חבר'ה ששמעו בלי סוף את המוסיקה האותנטית של העדה, לא ראפ והיפ הופ. בהתחלה זה נשמע לי מאוד מוזר, אולי בגלל איכות ההקלטות. אבל אף שהעניין לא היה פשוט, לא ויתרתי".
    בחלום הוורוד ביותר לא תיאר לעצמו לאן תזניק אותו סקרנותו. "לא נפלתי על זה פתאום", הוא אומר. "כילד של אקורדיון היתה לי כל השנים משיכה למוסיקה עממית, כולל אפריקאית. הכרתי בעיקר חומר ממערב היבשת. אתיופיה היתה מחוץ לכיוון. לא היתה לי כמובן שום הבנה בטקסטים, אבל בנוסף לקסם של הצלילים התפעלתי מהרמה הגבוהה של הנגינה ושל העיבודים, וגם מהיכולת הקולית".
    גם את החתמתו בחברת תקליטים ברמה של "הליקון" כשהיה בן 20 וקצת, הוא לא צפה. "כשהקלטתי את החבר'ה בבודדת, באולפן הביתי שלי, עדיין לא חשבתי שאגיע מזה לאלבום", הוא אומר. "הבאתי את ההקלטות לחברה בתקווה שיקחו אותי כנגן בהפקות שלהם, בלי יומרות מעבר לכך. הייתי נגן מלווה של עברי לידר, וידעתי לאן אני מגיע - לחברה שחשובה לה גם האמנות, לא רק העניין המסחרי. גדי גידור (מנהל הרפרטואר הישראלי ב"הליקון") היה זה שקבע שניתן לחבר את ההקלטות לאלבום. האמת, לא קפצתי משמחה. הבאתי בחשבון שחלק ניכר מההקלטות לא יגיעו להשמעה ברדיו, בעיקר מפני שהרבה מהן לא בעברית, וברור שלא היתה בתיכנון מכירה של 50 אלף עותקים".

    - מה קורה לבן אדם כשנופלת עליו הצלחה כזאת?

    "אני לא מרגיש שינוי ביום יום ועדיין עושה אותם דברים. מה שכן, אתה הופך בבת אחת לנחלת הכלל וטיפה מאבד פרטיות, כשפונים אליך ברחוב. פה ושם הטלפון מצלצל יותר, לפעמים נעשה קצת לחוץ, אבל בגדול נשארתי אותו עידן".
    כדי להבין זאת, רצוי להתוודע לרקע שלו. בגיל 25, הוא והאולפן שלו ממוקמים במרתף בית הוריו המטופח, בשכונה כפר סבאית שקטה. דשא, פרחים, עצי נוי, אווירה של ארץ ישראל. סבתו וסבו התיישבו במקום באמצע שנות ה-20 של המאה שעברה. אביו של עידן המשיך את הסב בחברה לעבודות עפר שהקים, ועידן הנכד הלך בעקבותיו בתחום המוסיקה. "זה תפס אותי לגמרי", הוא מספר. "הייתי מנגן המון, מה שלא גרם לי להיות ילד חברותי במיוחד. הייתי די יוצא דופן עם האקורדיון. אם רציתי באיזשהו שלב להפסיק, זה לא בדיוק היה אפשרי, כי די התפרנסתי מהכלי עוד כילד, ולא רק בלהקת המחול שליוויתי".
    כהמשך טבעי הדריך להקות בצבא. כשהשתחרר העביר חוג אורגנית ב"הדסים", ומהר מאוד הציעו לו להישאר בכפר כרכז המוסיקה. "העברתי שם שנה מקסימה, אבל הקריירה משכה אותי החוצה". תחילה שימש כנגן מלווה של לידר (המעורב מאוד בפרויקט), ריקי גל, ערן צור. זאת היתה המקפצה אל "הפרויקט".
    הדרך שבה ליקט רייכל את אנשיו היא סיפור בפני עצמו. למשל, הזמר והנגן זנה אדחנני. יום אחד נסע רייכל לנתב"ג, כדי לאסוף משם את חבר הילדות שלו, ברצי גולדבלט, עם שובו מטיול ממושך מחו"ל, אולי כדי להיות צלם הפרויקט. בדיוק באותה שעה הגיעה טיסה מאתיופיה. רייכל ניגש אל אחד הממתינים ובלי עכבות מיותרות סיפר שהוא מחפש נגני מוסיקה אתיופית. זה היה זנה. "במקרה פנית אל הכתובת הנכונה", ענה לו והפך לדמות מרכזית בפרויקט.
    את הזמרת הסולנית זמנוויט זואי גדמו פגש במספרה אתיופית בתל אביב, לשם הוא קופץ מדי פעם כדי לחזק את השורשים בראסטות שלו, אותן לא גזז מאז השיחרור מהצבא. תוך כדי המתנה בתור סיפרה לו גדמו על לימודי העיצוב שלה ב"בצלאל" ועל רצונה לשיר. אדחנני הוא ירושלמי, גדמו תושבת מעלה אדומים. כמו משתתפי הפרויקט האחרים עשו את דרכם לכפר סבא, אל ביתו של רייכל, שפתח בפניהם את האולפן ואת הלב. למעשה, הוא הקליט אותם בתחילה ללא סדר מסוים וללא מטרה מוגדרת, "אולי מתוך כוונה לזוז קצת מעמדת הנגן אל עמדת המפיק וטכנאי ההקלטות, וגם להכיר עוד סוג של מוסיקה".
    חלק מהמקליטים לא היו צריכים לבוא מרחוק. האלבום נפתח בברכות לשנה החדשה בשפת הגז (ניב אתיופי), שהלחין רייכל. בלהט העניין הגיע לתפילת ראש השנה בבית הכנסת של העדה האתיופית בשיכון יוספטל בעירו. התוצאה - גם קולו של הקייס קאסהו זימרו נשמע כאן. בגירסה העברית נשמע יוסף כהן, קרוב רחוק שלו. רייכל הקליט אותו בקידוש, בלי התראה מראש.
    לא רק את הקייס צד בכפר סבא. "יום אחד הבחנתי תוך כדי נסיעה במכונית שלי בבחור יוצא אתיופיה רץ ומתנשף. הצעתי לו טרמפ. מהר מאוד הגענו לנושא המוסיקה. איילין, זה שם הבחור, סיפר שאביו, מולוגטה טדסה, מנגן במסנקו, כינור אתיופי. זה בדיוק מה שחיפשתי". התוצאה ב"מדברים בשקט".
    נראה שרייכל הקליט מכל הבא ליד. ישראלים ותיקים, יוצאי אתיופיה וגם סרג'יו ברהמס, יוצא קורסאו שבקאריביים, ששר בשפתו. "אני לא מגביל את עצמי", אומר רייכל. "אין לי בעיה לעשות מחר קטע עם הפילהרמונית, או לעבוד עם כל הרכב שהוא. אני בא ממקום שכולו פתיחות. כל אחד מהם נותן צבע שונה, וכמה שיש יותר צבעים, זה מבורך. במקור שרתי את כל השירים העבריים בפרויקט, לא רק את 'הינך יפה' ואת 'שושנים עצובות', אבל לא מצאתי לנכון להתעקש על הסולנות בכל השירים. לשיר כמו 'בואי' אין לי נוכחות קולית כמו שיש ליאיר זיו, אז פיניתי לו את המקום בכיף".
    אגב, השיר "בואי" עבר גילגולים עד היותו להיט. ראשון הקליט רייכל לשיר הזה את אלמו אגא, זמר מסורתי באמהרית. לעברית גייס את שירן כהן, שאותה הכיר כשעבד עם להקת חיל החינוך. את הדיבור באמהרית תרמה מימי יוסף. יאיר זיו, בעל הסולו שמשגע את המדינה, "אחד הזמרים הכי טובים שאני מכיר", כדברי רייכל, למד כיתה מתחתיו בתיכון בכפר סבא, ורייכל התפעל לא פעם מהשירה שלו.
    המוכרת מבין הזמרים ה"ישראלים" שגייס היא דין דין אביב, הפעילה בסצינה האתנית וגם שרה את "אם תלך". קסם משלה מביאה ב"מדברים בשקט" אורטל אופק, ביום יום הזמרת המלווה של מיקי גבריאלוב. תום רהב, זמרת ליווי של מיקה קרני, גויסה ל"שיר של מימי". עופר שריקי, שהוציא לאחרונה אלבום בכורה, עושה סולו גיטרה מרהיב בשיר אמהרי. "לא נתתי הזדמנות לאף אחד", טוען רייכל בענווה הלגמרי טבעית שלו. "יכול להיות שהם נתנו לי הזדמנות להתברך בשירה ובנגינה שלהם".
    רייכל, שהלחין את כל האלבום, מגייס זמרים מפה ומשם, אבל הביצוע שלו ל"הינך יפה", עם מילים שחיבר בעקבות "שיר השירים", הוא משיאי האלבום. "אני לא דתי, אבל קורא הרבה בתנ"ך", הוא אומר. התום של השיר הזה מהווה ניגוד מוחלט לכאסח של היום. לא תשמעו היום זמר שמעז לשיר "אני נגנב משתי עינייך, ששורפות אותי כאש הלהבה". כששואלים אותו אם כתב את השיר הזה לפני שהכיר את מורן, אהבתו הנוכחית, רייכל כמעט מחליף צבעים. "אתה לוחץ אותי לפינה", הוא אומר במבוכה. "לא בהכרח הכל סבבה כשכותבים שירי אהבה כאלה. זה בא מאיזשהו צורך או מאכזבה גדולה. בעצם, כל האלבום הזה מתייחס לחברה שהיתה. אחרי שנפרדתי ממנה, אני לא שר לה, אלא בעקבותיה".
    על הפסנתר באולפן שלו ספר משירי נעמי שמר, לא משהו שמצפים לפגוש אצל מוסיקאי צעיר. רייכל מחובר לשיריה מאז שניגן אותם באקורדיון כריקודי עם. "היה לי הכבוד לנגן בערב לכבודה בפסטיבל ישראל, ואני שומר מכתב שהיא שלחה אלי לאחר מכן", הוא מספר. "לא כותבים היום שירים כמו 'חורשת האקליפטוס', שיר מדהים חבל על הזמן". באולפן, שבו רייכל גם מתגורר, כלים מודרניים ומחשבים, שלהם זקוק מוסיקאי עכשווי, ולצידם שלל כלים אתיופיים והמנדולינה והבנג'ו שהוריש סבו. בין הצילומים האפריקאיים שעל הקיר - תמונות באווירה של פעם של סבו וסבתו. "לפעמים אני לא יוצא מכאן ימים", הוא אומר. "כשאני חייב להתאוורר, אני יוצא לשחק שחמט בבית קפה".
    את השחמט גילה מאוחר, והוא מודה שהוא מפסיד בסיטונות. לעומת זאת, המוסיקה שלו היא ניצחון אחד גדול, בעיקר מה שעשה להרמת קרנה של העדה האתיופית. "חשוב שהקול שלהם יישמע ושהקהל יכיר את היופי של התרבות שהביאו איתם ארצה".

    - והצעד הבא?

    "אני לא מקובע בדבר אחד, די פתוח לעשות מוסיקה לסרט או לתיאטרון, אם רק יזמינו. איך שלא יהיה, אמשיך להקליט את החבר'ה יוצאי אתיופיה. כבר אי אפשר להפריד בינינו. די טבעי לי שיהיה להם ייצוג במופע (הפרמיירה ב"פסטיבל מוסיקת עולם" במשכן לאמנויות הבמה בת"א, 7.6) שאיתו אני יוצא בקרוב".

    אין אצלו דבר כזה, מנוחה

    "בשלב מוקדם גילינו שלעידן יש כישרון מוסיקלי", מספר יואב רייכל, אבא של. "אני זוכר אותו בן חמש, משחק על השטיח עם הכוניות והצעצועים, כשאנחנו שמענו להנאתנו תקליט, נגיד קליידרמן. למרות שעידן נראה עסוק במשחק, כשהתקליט נגמר הוא היה שר את המנגינות. מכיוון שערן, אחיו הבכור, כבר למד נגינה באורגן, הצעתי למורה ללמד גם את עידן. היא חשבה שהגזמנו, לכן חיכינו שנתיים. כעבור שנתיים הוא כבר הכין תוכנית מוסיקלית לבר המצווה של אחיו.
    "זה לא בא לו במקרה", מסביר רייכל האב. "היה לו סבא שניגן במנדולינה ובאקורדיון. את הילדים האחרים שלנו היינו צריכים לעודד שינגנו, ועידן היה היחיד שהיינו צריכים להגיד לו 'אולי תנוח קצת'. אבל כנראה כשמדובר במוסיקה, אין אצלו דבר כזה, מנוחה. כבר בגיל 11, כשחיפשו נגן אקורדיון ללהקת המחול של הוד השרון, לקחו אותו. מאז הוא היה כל כך עסוק במוסיקה, שכמעט לא הרגשנו את הילדות שלו. אבל מה לעשות, הילד רצה ואני שימשתי לו כגלגלים עם המכונית. כל כך נהניתי בחזרות, שנשארתי בהן במקום לקפוץ הביתה".
    "אנחנו מכירים את עידן כל הזמן עם מוסיקה, אבל לא כל כך מעכלים את מה שקורה לו עכשיו", אומרת אחותו, ערד, 21 וחצי. "עם כל הצרובים שיש היום, לא האמנו שתהיה כזאת הצלחה".

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: חנוך גריזיצקי
    עידן רייכל. "אני פתוח לעשות מוסיקה לסרט או לתיאטרון"
    צילום: חנוך גריזיצקי
    7 לילות
    מומלצים