לא לנקום, לתת תקווה

פיגוע התופת בירושלים יצא מחברון. חברון, שבה יש לצה"ל שליטה בטחונית מלאה, ואין שם שום מגבלות על פעילותו. (אין מגבלות כאלה גם במקומות אחרים, אבל בחברון אין אפילו מראית עין). חברון, שבה התבצע בשבוע שעבר חיסולו השנוי במחלוקת של מוחמד סידר. חברון, שבה חוסל עבדאללה קוואסמה ונותצו אין ספור תשתיות טרור. חברון, שהשפעתו של יאסר ערפאת על מרצחיה היא שולית עד אפסית.

חשוב לזכור את כל העובדות האלה כששואלים מה עושים הלאה. ממשלת ישראל – הנוכחית כמו קודמותיה – מתמחה בתיעול רגשות הנקם המוצדקים של אזרחיה לפעולה נגד מטרות נוחות, לא בהכרח כאלה שיש להן השפעה אמיתית על עצירת הטרור. אפשר לנגוס עוד קיר במוקטעה, ואפילו לגרש את ערפאת.

סמיכות האירועים בין הפיגוע בירושלים לפיגוע בבגדד תאפשר אולי להעביר מהלך כזה מול האמריקנים – ממילא נדמה שהישראלים והפלסטינים אינם שואלים את עצמם מה יביא תועלת, אלא רק מה נראה טוב יותר בוושינגטון. חוץ מלספק את השאיפה המובנת שלנו שמישהו ישלם (ומנגד, להעלים את האשם תמיד של ישראל, האיש שבו אפשר לתלות כל רע), זה לא יועיל הרבה.

הכוונה איננה שצריך להניח למפגעים לפעול כרצונם, אלא שצריך להכיר בכך, שהקשר בין עוצמת פעילותו של צה"ל באיזור מסויים לבין מניעת טרור ממנו הוא רופף. מזה יותר משנה שישראל מקיימת בשטחים כיבוש מלא. בשנה הזו ידענו שקט רק כאשר ארגוני הטרור החליטו על כך. ההודנא, צריך להזכיר, איננה הישג ישראלי אלא החלטה פנים-פלסטינית. בניגוד לטענות המערכת הבטחונית הישראלית, היא לא נבעה מכך שהורדנו את החמאס על הברכיים אלא מן הדיאלוג בין ארגוני הסירוב לבין אבו-מאזן.

מנגד, מי שמשלה את עצמו שאבו מאזן ודחלאן יצליחו במקום בו צה"ל נכשל, שיבושם לו. התפיסה של "בלי בג"צ ובלי בצלם" היתה מושחתת מוסרית ולא ישימה ברמה מעשית. היא נבעה מאותה גבהות לב, לפיה ידינו נקיות מכדי לעשות מה שצריך, מה שהערבים באמת מבינים. אנחנו זקוקים לערבי שינהג בבני עמו בברוטליות וחוסר מעצורים שאנחנו אנינים מדי עבורם.

הכוונה איננה שצריך להניח למפגעים לפעול כרצונם, אלא שצריך להכיר בכך שלפעולת הנגד יש תמיד רמת יעילות מוגבלת. יותר מזה: הטרור, בניגוד ללוחמים בו, אינו נזקק למאה אחוז הצלחה, ואפילו לא צריך להצליח רוב הזמן. מספיק פיגוע אחד שיוצא אל הפועל כדי שתתאפס השפעתם של המאה שסוכלו.

אז מה נשאר? נשאר להפוך את הפרדיגמה. להבין שמה שינצח את הטרור איננו הייאוש הפלסטיני, אלא התקווה. רק ציבור פלסטיני הרואה לנגד עיניו מחר טוב יותר, שאיננו נמק ברעב ומושפל במחסומים ורואה את אדמתו נגזלת ממנו בהתנחלויות, ייתן באמת לשליטיו את הכוח להילחם בארגוני הסירוב. זה מה שמנסה ארה"ב – בדרך שלעיתים אינה יעילה - לעשות בעיראק. לא ברור אם זה יעלה יפה גם שם. אבל אין דרך אחרת.