שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    זמנים אבודים

    ילדותו של ג'ברא אברהים ג'ברא שמתוארת בספרו "בור המים הראשון", היא שיר ארוך ומענג של גיאוגרפיה אבודה. אריאנה מלמד סבורה שגם לבית לחם של שנות העשרים מגיע זיכרון מתוק

    הספרות הערבית, כך מלמד אותנו ד"ר עאדל מנאע באחרית דבר מאלפת ל"בור המים הראשון", אינה מורגלת באוטוביוגרפיות. גם סיפורי זכרונות אישיים הם ז'אנר שנשתרש אך מעט, בעיקר בחמישים השנים האחרונות. יש לו ענף צדדי: סיפורי זכרונות ואוטוביוגרפיות של פלסטינים שנעקרו מכאן, ובאלה, נדמה לי, לעולם יש לזכרון תפקיד כפול.

     

    אנשים כותבים ספרי זכרונות מתוך אמונה בכוחה של המילה. לא רק כמשמרת נאמנה של תודעה היסטורית, אלא גם כמדיום היחיד שיכול להפיח חיים בזכרון הזה בתודעה של קוראים. במקום בו נעצרת התמונה ששווה אלף מלים, והשחור-לבן הנחרץ שלה אינו יכול עוד לנגוע בבני זמנים אחרים, שם המילה אמורה לחולל את הקסם, לגרור את הקורא אל תוך הוויה חיה ומבעבעת וזרה לו: הוויה שכבר אין לה קיום עצמאי באופני הנצחה אחרים.

     

    אבל פליטים אינם מכוננים רק את ההיסטוריה הפרטית שלהם בכותבם ספר זכרונות. הם גם מתווים גיאוגרפיה ששוב אינה נגישה להם. לצורך העניין, אין זה משנה אם מדובר בפליטים יהודים מ"ארץ-שם", שמה של הגלות האירופית הפוסט-נאצית בפי מומיק ב"עיין ערך אהבה" של גרוסמן, או בפליטים ערבים מארץ-כאן, או בסינים-אמריקנים שמכוננים מחדש עולם שחרב עליהם. חלק מזכרונותיו של פליט הם לעולם זכרונות קיבוציים. הטובים שבכותבים מודעים לכך היטב. המצויינים, וג'ברא אברהים ג'ברא, מחברו של "בור המים הראשון", בהחלט נמנה עמם – יודעים להפריד היטב בין החוויה האותנטית שכוננה את הזכרון האינדיבידואלי לבין תובנות בוגרות ומאוחרות יותר, שעיצבו אותו מחדש בפרדיגמות קיבוציות.

     

    אין חיים קטנים

     

    הוא נולד בשנת 1920 בבית לחם, כאחד מבניה של משפחה נוצרית-אורתודוקסית ענייה מרודה, בעיר שהיתה בעצם כפר גדול ורחב-ידיים ועני ממים. לימים התגורר בירושלים, היה לפליט ב-1948, למד באנגליה ובארצות הברית, היה חוקר, מבקר ספרות ומתרגם מאגלית לערבית, ויצר וכתב גם בתחומי המוסיקה והאמנות הפלסטית. הוא חי ומת בעירק, בשנת 1994. כמה מן הרומנים שכתב, ושאולי עוד יתורגמו לעברית, זכו לפופולאריות ולהערכה ביקורתית כאחד.

     

    בית לחם של הילדות היא הגיבורה הראשית ב"בור המים הראשון". זו טריטוריה עשירה בדמיון אך מצומצמת, שתחומה למחבר בזכרונות המעבר מבית לבית. המעברים התכופים אירעו מפני שאבי המשפחה היה אנוס לתמרן בין שכר הדירה לבין צרכי הפרנסה של משפחתו המתרחבת, ובדרך כלל מצאו את עצמם בחדר אחד שתקרתו דולפת והגישה ממנו למגורי הכבשים והתרנגולות חיברו בין האדם לחי בעבותות של דלות.

     

    אבל ג'ברא הוא ילד סקרן בן חמש כשאנחנו מתוודעים אליו, ואת העוני הוא מקבל במשיכת כתפיים סטואית של מי שאיננו מכיר אפשרות אחרת. אחד הסיפורים הראשונים בקובץ, שהוא אוסף של אנקדוטות המתקרבות לכדי רומן-חניכה, מתאר את דרך הייסורים לרכישת מחברת ועיפרון. אלה עולים חצי גרוש ונחוצים מאד, כך מסתבר לעולל, לצורך השהות בבית הספר – תחילה הוא כותב על גבי השולחן בכיתה עד שהמורה מבהיר לו שלא כך לומדים – אבל מנין יימצא חצי הגרוש הזה?

     

    כיוון שנמצא לבסוף, יכול המחבר להסיע את קוראיו בין עולמו הביתי הזעיר, המואר באמונה פשוטה של אנשים ישרי-דרך, לבין העולם ההולך ומתרחב בשיטוטיו הכפולים בין סמטאות העיר, ובין משעולי הדמיון שאין להם גבול. בכל השיטוטים האלה שומר המחבר על מידת-אנוש ועל טון סלחני ומחוייך כשהוא כותב את עברו. לעתים, יש בספר הזה הדהודים של "הפואמה האנושית" של ויליאם סרויאן, ועימם מגיעה שוב ההכרה, שבספרות אין "נושאים קטנים". יש רק יותר מדי כותבים בינוניים.

     

    יכולתו של ג'ברא אברהים ג'ברא לשמר את עברו מתוך פרטי חייו של ילד בעולם שאבד – ילד שהמים שלו מגיעים מן הבור והאור שלו מגיע מן ה"למפה", עששית הנפט המודלקת כדי שיוכל לעשות שיעורים לאורה – איננה פשוטה או מובנת מאליה. היא מושגת מכוח ויתור על התמונה הגדולה. מתוך נקודת מבטו של הילד, אי אפשר לחבר זכרונות של מחאה. ג'ברא נמנע מהכפפת הזכרון לתבנית הפוליטית של שנים מאוחרות יותר: הוא פשוט שר שיר ארוך ומתמשך של אהבה לזמנים אחרים, לגיאוגרפיה אבודה, לטריטוריה הקטנה והאהובה של הנפש שהיא ילדותו של אדם.

     

    ודווקא משום כך הסיפור שלו הומאני ואוניברסלי, נוסטלגי בלי בושה וסנטימנטלי עד כדי דבשיות. ובכן, מה בכך? גם לבית לחם של שנות העשרים, על התרבויות המרובות שהתרוצצו בתוכה, על ענותה ועל פשטותה, מגיע להתהדר לפעמים בצבעי דבש וזהב של זכרון מאוחר. יותר מכל, זהו ספר מענג, מכמיר לב ונוגע בקורא בפשטות אנושית של ילדות שכמוה לא יהיו עוד.

     

    ג'ברא אברהים ג'ברא, "בור המים הראשון", מערבית: רביב אנין, הוצאת אנדלוס, 200 עמ'.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים