שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אם תרצו, אין זו אגדה

    העיתונאי אהוד עין גיל מתאר בספרו הראשון והמרתק, "תחנות בדרך חצרמוות", כיצד יצר קשר עם מי שנחשבו אז סוכני אוייב, ובחסותם נסע לתימן לנסות ולשנות את העולם. אריאנה מלמד על אגדה שהיתה (או לא)

    "מה שהיה היה, ומה שלא היה – יכול להיות", כך כתוב במוטו של "תחנות בדרך לחצרמוות", ספרו הראשון של אהוד עין גיל. ובכן, זה מה שהיה: בשנות הששים התחולל מאבק אלים בתימן, שקרע את המדינה לשניים. לפרק זמן מסויים, באזור חצרמוות בדרום תימן, התקיימה רפובליקה עממית דמוקרטית שמאלית, סוציאליסטית ודמיונית לגמרי - אם מתבוננים בה ממרחק של שנים. בראשה עמד נשיא ששמו סאלם רובייע עלי.

     

    הוא היה דמות מסתורית: דרום תימן שכנה פחות או יותר בסוף העולם, מבחינת ההתעניינות הבינלאומית בה – והוא נהג בעצמו וברפובליקה שלו כמהפכן שומר סוד, וביקש לשמור עליה ועל השגיה הרחק מעיניו הבוחנות של עולם עוין, ציני ולא מאמין. סיפורה של הרפובליקה האידאליסטית הזאת הסתיים כמובן בכי רע, ותימן, על כל קרעיה, ידעה עוד שנים ארוכות של מלחמות אחים.

     

    סאלם רוביי עלי הצית את דמיונם של מהפכנים מטעם-עצמם במערב. כמוהו, גם הם היו הערת שוליים היסטורית בעולם שבע ומרוצה מעצמו עד מאוד. ישראל היתה חלק מן העולם הזה, אבל גם בתוכה הושמעו קולות אחרים, חריגים מאד בנוף האופורי שאחרי מלחמת ששת הימים.

     

    בשירות המהפכה

     

    ועכשיו למה שאולי היה, וודאי יכול היה להיות – למחוזות הבדיון הספרותי. אהוד עין גיל, כיום עיתונאי ב"הארץ", הוא גם גיבור ספרו של אהוד עין

    גיל – ומרגע זה ואילך מוזמן הקורא להחליט בעצמו מה היה ומה לא, והאם החלטה כזאת תשנה את אופי הקריאה בספר. כי אהוד עין גיל ששוכן בין הכריכות מספר לנו שיצר קשר עם מי שנחשבו אז סוכני אוייב, ובחסותם נסע לתימן להציג בפני נשיאה תוכנית מדהימה: להעלות את בעיית הפליטים הפלסטינים לראש סדר היום הבינלאומי, ולשם כך לארגן "ספינת-שיבה" של פליטים פלסטינים, העתק של "אקסודוס", וכדי שהסיפור לא ייגמר בטבח, לתת למבצע חסות של מדינה ערבית שאינה מעורבת בסכסוך הישראלי-פלסטיני. למשל, דרום תימן.

     

    וכאשר הוא מגיע, נדחקת התוכנית הזו לשולי הסיפור, כי נשיא דרום תימן חוצב עבור המבקר ועבור עצמו כמה ימים של שקט מוחלט על חוף האוקיינוס, שם מתבקש המהפכן הצעיר לספר בדיוק מי הוא וכיצד אירע שהגיע עד הלום, והנשיא – הוא מבקש שיקראו לו סאלמין – מאזין ושואל ומתעניין ומבאר לעצמו את ההיסטוריה האישית שמאחורי הרעיון, את דמותו של האיש שמאס בקונצנזוס שעטף את מדינתו והיה לחייל טוב בשרות המהפכה, שבימים ההם קראו לה "מצפן".

     

    וכך, בגלגול ספרותי מרתק של שחרזאדה, עין-גיל (הבדיוני) מספר את דברי ימי משפחתו, משפחת פליטים יהודית ממעמד הפועלים, ומנסה וגם מצליח למצוא בה את שורשי ההתרחקות שלו מאידאולוגיות שליטות בשנות השישים, ובתוך כך נוצר רומן-חניכה מרתק, שחומק באלגנטיות מכל המהמורות הצפויות לוידויים.

     

    התחנות בדרך לחצרמוות עוברות בפרברים אפורים של ישראל קטנה, בפנימיה צבאית, בהיפתחות איטית והדרגתית לעולם של ניגודים חברתיים ופוליטיים שאי אפשר להעלים מהם עין, בהתגייסות נלהבת לרעיון הכנעני ובאכזבה ממנו, בהתגייסות פחות נלהבת אבל הכרחית לצבא – ובגילוי האווירה המהפכנית של צעירי שנות השישים, שהיו גם מתקני עולם וגם מחפשי-עצמם, ולרוב לא השכילו להבחין בין זה לבין זה.

     

    היה או לא היה?

     

    זהו סיפור אישי אבל גם אקזמפלארי. ינקותו, ילדותו ונעוריו של המהפכן נפרשים כאן על רקע ישראל הקטנה והמסוכסכת בלי יפיוף וללא שמץ שהוא של רגשנות ואפילו לא געגוע ומתוך ראייה בוגרת מפוכחת שאינה מעמיסה אמונות מאוחרות על אירועי הילדות והנעורים. את תעצומות הרגש שומר עין-גיל (הכותב, לא הדמות הבדיונית) למה שחשוב באמת, למה שמזעזע את עולמו האמוני – למוות מיותר של חבר במלחמה מיותרת.

     

    המבנה של הספר מעגלי: תחילתו בחקירת משטרה, שתכליתה להוציא מעין גיל (הבדיוני. לצורך הרשימה נניח כאן שהוא בדיוני) את כל הפרטים על נסיעתו לתימן, שיציבו אותו כאויב העם בעיני מי שזועזעו קשות בשנים שבהן כל מפגש חוקי עם ערבים נערך בשדה הקרב, וכל נסיון של הידברות היה בלתי חוקי לחלוטין.

     

    הוא לא נשבר בחקירה, הוא לא מגלה דבר על הביקור, ובתום חצי יובל מתיישב לכתוב את כל האמת, או לפחות חלק ממנה, במעין התרסה מאוחרת ומעט טפיחה עצמית על השכם ומעט הכרה בכך שהשתיקה שכפה על עצמו כל הזמן כבר מיותרת לגמרי, כבר חסרת פשר כמעט בהיסטוריה החדשה והמסוכסכת של האזור.

     

    "מי יוכל להוכיח שכל זה באמת היה, או לא היה", שואל עין גיל (הכותב) את עצמו בחלוף השנים, ומאפשר לנו לקרוא את הספר כאגדה, אם נרצה, עד לסופו שהוא חזרה אל ראשיתו, אל התסכול של החוקרים שמנחשים כי לא סיפר להם הכל.

     

    הדרך ארוכה היא וקשה

     

    מצד שני, אי אפשר להתמכר לאגדה הזאת כיוון שעין-גיל שזר בה אנשים אמיתיים לגמרי, על שמותיהם ואורחותיהם והארועים שבהם נטלו חלק, והדיוק ההיסטורי חיוני לגמרי לכותב כמו גם לקורא. את התעלומה הזאת – היה או לא היה – יהיה הקורא צריך לפתור בעצמו ולעצמו, אבל כשממשיכים לקרוא היא הופכת כמעט לא רלוונטית לעוצמתו של הסיפור.

     

    כי הסיפור מקפל בתוכו מקצת מן ההיסטוריה הטראגית של המדינה הזאת ויחסיה עם שכניה והיושבים בתוכה, מקצת מן ההיסטוריה הפועלית והצבאית שלה, והרבה אינדיבידואליזם של איש אחד שחיפש ומצא לעצמו אפשרויות חשיבה עצמאיות ואלטרנטיביות, שרק לעתים רחוקות מאד, אם בכלל, שוכנות בין דפי רומן עברי.

     

    "כשאדם בוחר לעשות מעשה, עליו לשאול את עצמו אם כולם ינהגו כמוהו", כותב עין גיל ושואל: "האמנם? יש משהו טוטאליטארי במשאלה המרומזת, 'אילו רק כולם יעשו כמוני'. אל המטרה המשותפת מובילה יותר מדרך נכונה אחת, וכמו בטיול, הדרך הארוכה או הקשה עשויה להיות גם יפה יותר. מוטב לשאול: 'ומה יקרה אם אף אחד לא ינסה ללכת בדרך הזאת"?

     

    ובכן, כשאף אחד לא מנסה ללכת בדרך הזאת, ייתכן שהעולם לא יתוקן. אבל ב"תחנות בדרך חצרמוות" נוצר לפחות מעשה ספרותי מצויין, מרתק ומאתגר לקורא שמאמין בצורך לקרוא ולחשוב.

     

    תחנות בדרך חצרמוות, אהוד עין גיל. הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה, 294 עמ'
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים