שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הקשר היהודי

    במאי "הקשר הצרפתי" ו"מגרש השדים" יביים בישראל את האופרה "שמשון ודלילה" לרגל חגיגות יום ההולדת ה-20 של האופרה הישראלית. "אני בא אל היצירה מתוך היותי יהודי, כשם שמל גיבסון ביים את סרטו מתוך היותו קתולי"

    ויליאם פרידקין הוא יהודי חם, לבבי ובעל הומור. בניגוד לאנשים בכירים מהתעשייה ההוליוודית שפקדו את מחוזותינו לאחרונה, נדמה שאצל פרידקין מה שאתה רואה זה מה שיש. הוא לא משתדל לרצות או לשעשע והוא באמת שמח להיות פה. את האופרה "שמשון ודלילה" הוא התנדב לביים ללא תשלום, ובמהלך שהותו בארץ הוא מתכוון לקיים סדנאות פתוחות חינם ליוצרי תיאטרון וקולנוע, זמרי אופרה והקהל הרחב, כשהמפגש הראשון יתקיים באופרה הישראלית היום אחר-הצהריים בהנחייתו של השחקן חיים טופול.

     

    "זה כבוד גדול להיות פה", פתח פרידקין את השיחה עם העיתונאים שקיבלו את פניו בבית האופרה. "בלבי ישראל היא הבית. אני יהודי, נולדתי יהודי ואמות כזה", אמר והעלה זיכרונות מביקורו הקודם בארץ בשנת 1977, אז צילם בירושלים את סצינת הפתיחה ל"מכשף", סרט שהפך עם השנים לקאלט.

     

    מי שחיבר את פרידקין לעולם האופרה היה ידידו הקרוב מאסטרו זובין מהטה, שהעלה לפני כשמונה שנים את הרעיון שיביים לאופרה. פרידקין התחכם והציע שיעבדו במשותף על "ווצק" או על "לולו" מאת אלבן ברג, מתוך מחשבה שמהטה יסרב, שכן יצירותיו של ברג אינן נחשבות לקאנוניות. מהטה הסכים, והאופרה "ווצק" הועלתה בבימויו של פרידקין וניצוחו של מהטה בפירנצה בשנת 1999 וזכתה לביקורות משבחות. "זה היה ניסיון נפלא עבורי, שלאחריו קיבלתי לא מעט הצעות לביים לבתי אופרה שונים", אומר פרידקין. לרוב ההצעות סרב, למעט "טירת כחול הזקן" מאת ברטוק ו"ג'אני סקיקי" מאת פוצ'יני שביים עבור האופרה של לוס אנג'לס.

     

    מבחן הזמן

     

    כשמנכ"ל האופרה פלאסידו דומינגו ומנהלה האמנותי אדגר בייצל פנו אליו בהצעה לביים את "שמשון ודלילה" בישראל ובלוס-אנג'לס הוא הסכים מיד. "זו אופרה יפהפייה ונראה לי נכון לביים אותה בישראל", אמר. לדברי פרידקין, עולם האופרה מושך אותו בין היתר בשל מימד הזמן שבו: "אמנות הקולנוע קיימת כמאה שנה בלבד, בעוד שיצירות האופרה עמדו במבחן הזמן ושרדו מאות רבות. האתגר הגדול עבורי הוא למצוא בשביל הקהל את הרלבנטיות שבאופרה".

     

    נדמה שהעניין שמגלה פרידקין בבימוי לאופרה נובע בין היתר מהאכזבה שלו מתעשיית הקולנוע ההוליוודית. "הסרט הראשון שעשיתי היה עבורי מפלט אחרון להצלת חיי אדם, מה שגרם לי לחשוב שהקולנוע הוא המדיה החשובה ביותר בעולם", אומר פרידקין ומתכוון לסרטו התיעודי "המדינה נגד פול קראמפ", שגיבורו ישב ברשימת הנידונים למוות באילינוי על לא עוול בכפו. סרט זה זיכה את הבמאי בפרס "גשר הזהב" בפסטיבל סן-פרנסיסקו. כיום, אחרי עליות ולא מעט מורדות בקריירה שלו - שכוללת בין השאר את בימוי הסרט "מגרש השדים" ו"הקשר הצרפתי"', עליו זכה גם בפרס האוסקר ב-1972 - הוא אומר: "עם הזמן ראיתי איך הקולנוע מתדרדר למדיה לא חשובה, יורד לרמה של משחקי וידאו לבני נוער, וכל מהותו, שהיתה בלספר סיפור משמעותי, כבר אינה חלק ממה שמניע את האולפנים הגדולים שמתמקדים באספקט השיווקי והפרסומי". זוהי אמירה נוקבת ממי שנשוי ליו"ר קבוצת פרמאונט, שרי לנסינג.

     

    יצירותיו הקולנועיות של פרידקין, גם העלילתיות שביניהן, התבססו תמיד על איכויות דוקומנטריות, מתוך אמונה שתפקיד הבמאי הוא לגרום לקהל להאמין באמת שמאחורי הסיפור. "אני מאמין שזה סוד הקסם, ואת זה אני אנסה להביא גם לאופרה. ברור שאנשים לא מחפשים אמיתות ישירות באופרה, גם אם היא מקיימת בתוכה את כל התימות הגדולות שבדרמה האנושית, אבל יש בה אמת מטפורית. אז נכון, אופרה אינה עיתונות ולכל אחד יש את התפקיד שלו, אבל למטפורה יש כוח שאינו פחות מכוחה של המציאות. התפקיד שלי זה לגרום לקהל לחוש שזו הפעם הראשונה שהוא שומע את המוזיקה".

     

    "הפסיון לא אנטישמי"

     

    כשפרידקין מדבר על מציאת הקשרים רלבנטים הוא בהחלט לא מתכוון לעיבוד עכשווי ליצירתו של סן-סנס, ואין בכוונתו להפוך את האופרה לזירת התגוששות פוליטית. "אני מאמין שחלק מהמסרים שקיימים בליברטו ידברו באופן ישיר ליהודים, ואין לי כוונה לתת ליצירה אינטרפרטציה פוליטית. אני בא אליה מתוך היותי יהודי, ממש כשם שמל גיבסון הגיע לסרט שביים, 'הפסיון של ישו', מתוך היותו קתולי. הפרשנות שלי לסיפור של שמשון ודלילה תהיה מתוך ראיית עולם יהודית, אבל כמו בכל מה שאני עושה, גם באופרה הזו אנסה לדבר על אנשים, על בני אדם ולא על סימבולים או כותרות".

     

    פרידקין, אגב, אינו מבין מדוע בקהילות היהודיות ברחבי העולם התעקשו להגדיר את סרטו של גיבסון כאנטישמי: "זה לא סרט אנטישמי. זה סרט מאד חזק שנוגע בסובלנות, כאב, סבל ותהליך מחילה. הסרט נדחה על-ידי מבקריו לפני שצפו בו בכלל, ולכך אני מתנגד נחרצות. אני חושב שזו טעות גדולה, בעיקר של הקהילה היהודית, לדחות ולהתנגד לדברים לפני שנחשפו אליהם, זה מעורר מחשבות היסטוריות. כשיצאתי מהאולם שבו ישבו צעירים וזקנים, לבנים ושחורים, יהודים ולא יהודים, הייתי עד למשהו שמעולם לא חוויתי קודם – כל הקהל בכה. עמדתי מול גבר שחור גבוה שלא הכרתי ופשוט התחבקנו, הרגשות סערו. אם הייתי יכול ליצור יצירת אמנות שתחבר כך בין אנשים, הייתי מאד גאה בה. אנחנו יוצרים בכדי לגרום לאנשים להתרגש, ובזה גיבסון הצליח. בכלל, אני מאמין שעל יצירות אמנות טובות מתווכחים".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים