שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צרחות באוטובוס, בדרך לעזה
    עבור משפחות רבות באשקלון, קו 300 איננה פרשה היסטורית. השבוע ימלאו 20 שנה לחטיפת האוטובוס שזעזעה את המדינה והביאה לטלטלה בשב"כ. הוריה של אירית פורטוגז ז"ל, שנהרגה בחטיפה, מדברים על התמודדות עם הכאב דרך אימוץ ילדים בעלי תסמונת דאון. מרגלית תנעמי ואדמונד סידי, שישבו על ספסלי האוטובוס, מספרים על רגעי האימה של הלילה ההוא, בשערי עזה

    "מולי ישב אחד המחבלים, נער צעיר בן 17, בגיל אחד מילדיי. אמרתי לו: אני אמא לשישה ילדים, עם תינוק בן שנתיים. בשביל מה לך כל זה? והוא ענה לי: אני אמות וגם את תמותי".

    (מרגלית תנעמי, מחטופי קו 300)

     

    השבוע, לפני בדיוק 20 שנה, טילטל אירוע טרור קשה את מדינת ישראל. טלטלה שהשפעתה היתה מרחיקת לכת ושנים. ארבעה מחבלים עולים על אוטובוס קו 300, קו תל אביב - אשקלון המהיר, וחוטפים אותו לעזה. מערכת הביטחון כולה נזעקת: בעקבות קרב יריות, נעצר האוטובוס בשערי מחנה דיר אל-בלח ברצועה.

     

    סיירת מטכ"ל משתלטת על האוטובוס בקרב קצר. אחת מבנות הערובה, החובשת הצבאית אירית פורטוגז ז"ל, נהרגת. שני מחבלים נהרגים, שניים נתפסים בחיים - ומוצאים להורג מאוחר יותר על ידי אנשי השב"כ בשטח, בראשות אהוד יתום. לתקשורת נמסרת גרסה שקרית לפיה כל המחבלים נהרגו בקרב.

     

    רק צילום של אלכס ליבק, איש "חדשות", חושף את האמת - וגורר הקמתה של ועדת חקירה. מפקד הפעולה, יצחק מרדכי, עומד לדין משמעתי - ומזוכה לאחר

    שמתברר כי אנשי השב"כ היו אחראים. בהמשך, יבואו גם התפטרותו של ראש השב"כ, אברהם שלום, בעקבות הצטברות העדויות על אחריותו לאירוע - והחנינה לכל אנשי השב"כ המעורבים, מנשיא המדינה הרצוג.

     

    "אני זוכרת היטב מאותו לילה איך אירית פורטוגז עברה מאחד לשני וטיפלה בנו. לאחד שמה תחבושת, לאחר אינפוזיה. היו המון צעקות וצרחות, והיא כל הזמן הרגיעה אותנו". 

    (מרגלית תנעמי, מחטופי קו 300)

     

    מרגלית זוכרת היטב את אירית החובשת, שטיפלה בכל חטופי האוטובוס ונהרגה בקרב היריות. "היא טיפלה בכולנו, עברה מאחד לאחד ולא הרפתה כל הלילה. ודווקא היא נהרגה" היא אומרת בעצב, כשהזכרונות עולים.

     

    תנעמי, תושבת אשקלון, הוזמנה באותו יום לברית בבני ברק. בסיום המסיבה שבה לביתה עם חברתה אסתר. הם חשבו לעלות על מונית שירות מתל אביב לאשקלון, אבל מאחר שלא נמצאו עוד נוסעים, "ובדיוק הגיע הקו המהיר קו 300 לתל אביב החלטנו לעלות עליו".

     

    "לא ראיתי היכן עלו ארבעת הפלסטינים, אבל פתאום התחילו צעקות באוטובוס. הם קמו והתחילו לצעוק: 'אנחנו מחבלים ובאנו להרוג אתכם'. התחילה המולה. הם התחילו להזיז אחד את השני ממקומו ולערבב אותנו. הם הקימו את חברתי והושיבו לידי איש זקן, וכל הזמן המשיכו לצעוק 'ניקח אתכם לירושלים'. למזלנו הרב, הצליחה אחת הנוסעות לרדת ליד אשדוד ודיווחה על כך".

     

    "מולי ישב אחד המחבלים, נער בן 17, בגיל אחד מילדיי. הבטתי בו היטב. אמרתי לו: אני אמא לשישה ילדים, עם תינוק בן שנתיים. בשביל מה לך כל זה? והוא ענה לי: אני אמות, וגם את תמותי. הם כל הזמן היכו את הנהג בצלעות וצעקו".

     

    "אני זוכרת איך עברנו את הכניסה לאשקלון. החיילים קראו להם לעצור וניסו לעצור אותם עם שרשראות בכביש, ללא הצלחה. הגענו לדיר אל בלח בלילה. שמענו כל הלילה את המשא ומתן עם המחבלים ואת הניסיונות לשחרר אותנו. מדי פעם הצליחו להוציא מישהו מהנוסעים דרך החלון, פצועים או ילדים".

     

    "בשעה חמש וחצי לפנות בוקר כבר היינו תשושים ורדומים. אני רק זוכרת היטב מאותו לילה איך אירית פורטוגז עברה מאחד לשני וטיפלה בנו. לאחד שמה תחבושת, לאחר אינפוזיה. אני זוכרת איש זקן שהיה לידי ונפצע, איך היא טיפלה בו במסירות כל כך רבה. היו המון צעקות וצרחות והיא הרגיעה כל הזמן".

     

    "ואז פתאום הכל התעורר. בשניה אחת כולם פרצו פנימה, קפצו ונכנסו. ואחד מהחיילים פתאום היה לידי. וזה נגמר".

     

    "זה היה יום שבת לפני פסח, שבת הגדול. וזו באמת היתה שבת גדולה עבורנו, ואני חשבתי כל אותו ליל סדר על אליהו הנביא, שבטח הציל אותי באותו לילה נורא. כל שנה בעת הזו אני זוכרת היטב את היום הזה, כי נולדתי בו מחדש".

     

    "כשהתפוצצה הפרשה של אנשי השב"כ, כעסתי. בודאי שהיו צריכים להרוג את המחבלים. הם באו להרגנו, ויש כלל כזה: הבא להורגך השכם להרגו. כעסתי כשראיתי מה עשו לאנשי השב"כ. המחבלים אומנם היו צעירים - אבל הם באו לרצוח אותי".

     

    "20 שנה חלפו ואנו לא מתמודדים. ההתמודדות הזו לא נגמרה אף פעם. לא יכולים. לכאב ולאובדן אין נחמה".

    (משה פורטוגז, אביה של אירית פורטוגז ז"ל)

     

    ביום שישי שעבר התקיים יום אזכרתה של אירית פורטוגז ז"ל, ממושב כוכב מיכאל הסמוך לאשקלון. הוריה, נלי ומשה פורטוגז, עלו לקברה. זו איננה הטרגדיה היחידה שפקדה את המשפחה: לפני כעשר שנים נהרג הבן טוני בתאונת דרכים קשה. כחלק ממסע ההתמודדות, אימצו בני המשפחה שלושה ילדים חולים בתסמונת דאון.

     

    משה פורטוגז זוכר היטב את הלילה ההוא, ואת החרדה. "אירית עשתה את דרכה מהבסיס הביתה, והיא היתה אמורה להגיע - ולכן המתנו לה. אבל היא לא באה. ואז קראו לנו להגיע לאשקלון, לתחנת המשטרה, יחד עם בני משפחות החטופים האחרים. כולם עמדו והמתינו כל הלילה הנורא הזה. פשוט חיכינו שאירית תחזור והכל ישוב על כנו".

     

    במהלך הלילה הגיעו למשה ונלי הידיעות על הניסיונות לשחרר את החטופים. "רק לפנות בוקר התברר לנו שאירית נהרגה והיא לא תחזור. היום, בדיעבד, אנחנו יודעים שכל נוסעי האוטובוס הכירו אותה. היא טיפלה בכולם, כי היא היתה כזו אחת, שתורמת מעצמה. מאז שמענו מהחטופים כמה היא דאגה להם, כמה טיפלה בהם - זה היה נורא".

     

    ההתמודדות עם מותה של אירית נמשכת יום יום ושעה שעה, מספר משה. "כל יום שבו אני שומע על פיגוע זה נורא בעיניי. גם היום, כמו אז ואולי יותר, אני בעד השלום. עם כל הכאב והצער, זו הדרך היחידה. אם לא יהיה שלום ההרג יימשך. מבחינה פוליטית אני מאוד מאוכזב כי בעצם לא התקדמנו בכלל מאז".

     

    לפני עשר שנים עשה הבן טוני, בן 25, שהיה נשוי למיכל, בתו של אבי פרחן ממפוני ימית, את דרכו הביתה ונהרג בתאונת דרכים מחרידה. משפחת פורטוגז ניסתה להמשיך בשגרה הכואבת, עד אשר העלתה אחת משתי בנותיהם רעיון כי יאמצו ילדים שלקו בתסמונת דאון. הם אימצו שלושה.

     

    "זה נתן לנו המון כוח להמשיך הלאה", אומר משה. "צריך הרבה כוחות - ובדיעבד זה עזר לנו המון להתמודד עם מה שקרה. היום יש לנו קשר עם ההורים הביולוגיים שלהם, ואין ספק שזה סייע לנו מאוד".

     

    "אני זוכר איך היינו ערים כל הלילה והמתנו שיחלצו אותנו. פשוט חיכינו. היו צעקות ובכי כל הזמן. אבל פשוט ידענו שיחלצו אותנו".

    (אדמונד סידי, מחטופי קו 300)

     

    אדמונד סידי בן ה-74 מעדיף להמשיך בשגרת חייו מבלי לזכור את אותו לילה נורא. אבל לפעמים, הוא מספר, המראות והקולות חוזרים. "כשעברתי אירוע מוחי, ושכבתי בבית לוינשטיין, אני זוכר שפתאום זה צץ ועלה. וחשבתי על מה שקרה ועל כל האירוע".

     

    סידי היה באותו יום בתל אביב ועלה כדרכו על האוטובוס המוביל לאשקלון. זה היה ליל בר המצווה לבנו הקטן, והוא היה בדרך הביתה, לשמחה המשפחתית. "אני זוכר שזה היה יום חמישי. ליד צומת עד הלום נחטפנו, וביום שישי בבוקר שוחררנו. ובשבת - בני עלה לתורה לבר המצווה".

     

    "הייתי 25 שנים בצבא, נלחמתי בכל המלחמות וחזרתי, אבל זה היה לילה נורא ואיום. היינו ערים כל הלילה והמתנו שיחלצו אותנו. פשוט חיכינו, והיו צעקות ובכי. אירוע קשה. אבל ידענו שיחלצו אותנו. ובבוקר באמת שוחררנו אחרי לילה קשה ואיום".

     

    סידי לא רוצה לזכור. החיים, הוא אומר, הזכירו לו שיש דברים נוראים יותר. "קודם אולי עוד הייתי חושב ומתעסק בזה המון. אבל לפני שלוש שנים, סמוך ליום העצמאות, הנכד שלי, ליתי דורון, נהרג בתאונת דרכים באשקלון. הוא היה ילד בן 18 וחצי, חייל שרק גמר את הטירונות. קו 300 זה מיניאטורה ליד אירוע כזה, אפסי ממש".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יצחק מרדכי, מפקד הפעולה
    צילום: לע"מ
    ראש השב"כ שלום. התפטר
    צילום: חן מיקא
    צילום: צפריר אביוב
    מרגלית תנעמי. "אמרתי לו: אני אמא לשישה ילדים"
    צילום: צפריר אביוב
    צילום רפרודוקציה: צפריר אביוב
    אירית פורטוגז ז"ל. טיפלה בכולם
    צילום רפרודוקציה: צפריר אביוב
    צילום: צפריר אביוב
    אדמונד סידי. המתנו שיחלצו אותנו
    צילום: צפריר אביוב
    צילום: גלי תיבון
    אהוד יתום. המחבלים הוצאו להורג
    צילום: גלי תיבון
    מומלצים