שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אלה הם חיינו

    מדי יום, לאורך שבוע הספר, תמליץ אריאנה מלמד על ספרים שכדאי וצריך לקרוא, ולפתיחה: ספרים על המצב. הם לא מתארים הרפתקאות מסמרות שיער או מאפשרים לברוח, אבל הם יגרמו לכם לחשוב

    ולפתיחה: ספרים על המצב. יש לכם מצפון? הוא עדיין פעיל, אחרי כמעט ארבע שנות אינתיפאדה? רוצים לחבר אותו לחיי הקריאה שלכם? יש שלל לא קטן של אפשרויות, של ספרים עבריים מקוריים לגמרי שמטפלים ב"מצב" מכמה זוויות-ראייה שונות. אמת, הם לא יאפשרו לכם בריחה מענגת למחוזות פסטורליים, הם לא יפרשו בפניכם פרשות אהבה בלתי קונוונציונליות בעליל, הם לא ימלאו את התודעה בשלל מעשי גבורה והרפתקאות מסמרות שיער. ובכן – למה לקרוא? כי גם כשאנחנו קוראים (אני רוצה להאמין) איננו משעים את השריר המוסרי שלנו ואת השיפוט הערכי שלנו, וכמו שאנו יודעים היטב מי הטוב ומי הרע בין דמויות בדיוניות שפגשנו על גבי נייר, אפילו כשהסופרים הערמומים מתחכמים לנו וכתיבתם כמעט משכנעת אותנו לטעות בבחירה, אנחנו גם יודעים – בליבנו פנימה – מי הטוב ומי הרע בסיפורה של המציאות הישראלית בשנים האחרונות. אז הנה רומן אחד, עדות אישית אחת ואוסף אחד של עדויות, לכבוד המצפון (וההנחה המשמעותית במחיר).

     

     

    "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", א.ב. יהושע, הספריה החדשה

     

    רגע לפני שכמה מכם מטעינים את המקלדת בהמיית ליבם ומשגרים תגובה בנוסח כזה נניח, "18. הכל בגלל סמולנים כמוך (לת)", אני מבקשת לעשות כאן משהו כמעט בלתי אפשרי. להפריד, בבקשה להפריד ואולי אפילו לנתק לגמרי, בין מה שאתם חושבים על משנתו הפוליטית של יהושע, וכאן החלוקה האידיוטית בין שמאל לבין ימין היא אוטומטית כתרגילי-סדר בסוף הטירונות, לבין מה שאתם חושבים על מלאכת הכתיבה שלו.

     

    כי ב"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" עומדת לדיון שאלת האמפתיה האבודה של החברה הישראלית, לא שאלות מעניני היום. וכדי להבין אותה לעומקה וכדי להתחקות אחר מסע הכפרה האישי של "הממונה", אין צורך להביע דעה על תוכנית ההתנתקות או על האחריות המצטברת לכוחו המבהיל של החמאס בשטחים. אצל יהושע – בחוכמה ובעורמה של מספר מאוד מאוד מנוסה – קרבן הפיגוע היא אישה "נייטרלית", כלומר לא משלנו, כלומר מי שלא בטובתה נקלעה לסכסוך הדמים. והשאלה היא, אם עדיין יש בנו שמץ של אפשרות לכאוב בגינה, לזכור גם אותה, לעשות מעשה של כפרה שלא ישיב אותה אל החיים, אבל ישיב טעם מוסרי לחיינו.

     

    בחנו את עצמכם, איפוא. האם אתם יודעים לנקוב בשמו של קורבן פיגוע אחד שהיה עובד זר? אני ניסיתי ונכשלתי. א.ב. יהושע יודע שכולנו עד אחד, לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית נגיע, ניכשל. וזאת בדיוק הבעייה שהוא מנסה להתמודד עימה כסופר – ולטעמי גם מצליח. 

     

     

    "חורף בקלנדיה", ליה נירגד, חרגול

     

    היכן עובר קו הגבול החמקמק בין "צרכים בטחוניים" לבין התעללות באוכלוסיה אזרחית? אני חושבת שליה נירגד זיהתה אותו נכון בשורה הראשונה של ספרה, שהוא תיעוד של חורף אחד במחסום אחד. לא מחסום בין אזורינו לאזוריהם, אלא מן המחסומים הפנימיים שהגיונם הוא הגיון של רשע, כי הרי ברור אפילו למקימיהם שפלסטינים לא מתעתדים לפוצץ את עצמם בתוך עריהם וכפריהם.

     

    "אני אקרע לך את התחת", אמר חייל אחד לפלסטיני אחד, מאלה שצה"ל קורא להם "מקומיים" כי הם לא אזרחים של אף אחד, ולכן אפשר לדבר אליהם כך מבלי להיענש. זוהי השורה הראשונה של הספר, זהו קו הגבול, ומכאן ואילך, לאורך חורף שלם, ליה נירגד מנסה לעשות מה שביכולתה כדי למצוא גם אצל החיילים שאריות של מצפון, ואצל מפקדיהם – שאריות של לב. זה לא פשוט והיא לא עושה לעצמה הנחות בשרטוטים ברוטאליים של טוב ורע. המחסום הופך למיקרוקוסמוס של מורכבות חיינו ככובשים, מבלי שהכותבת מאבדת ולו לרגע את המצפן המוסרי שלה ואת הצורך המתמשך שלה לבחון את עצמה ואת מעשיה בתוך הברוטאליזציה וההתבהמות המתמשכת שלנו מזה, ובתוך הסבל המתמשך שלהם מזה.

      

    "עד כאן, עדויות של סרבנים", חרגול

     

    "האמת העצובה היא שמה שהצבא עושה בשטחים אינו מסתכם בשעיטות טנקים ברחובות והרס של התשתית האזרחית. מעשי הצבא הישראלי גם לא מסתכמים בעיכוב אמבולנסים ונשים יולדות במחסומים או בסתם אטימות כלפי אזרחים פלסטינים. חיילינו נמצאים במצבים קשים, חלקם אף עושים טעויות.

     

    אבל הם הורגים ילדים וזקנים שבוודאות לא קשורים לשום פעולות טירור, הורסים בתים של משפחות שלמות ומבצעים מעשים נוספים שההגדרה המתאימה להם ביותר היא 'טרור'. כל אלה הם דברים בלתי נסלחים שאני וחברי מסרבים לקחת בהם חלק. אין בדברים האלה צדק, ושום סיבה שבעולם, בוודאי שלא הרצון ליישב עוד חתיכת אדמה, לא תהפוך את המעשים האלה לנכונים מבחינה מוסרית, בדיוק כמו שפיגועים נגד אזרחים הם לא נכונים או מוסריים". הזמן: פברואר 2002. הכותב: אורי יעקובי, מיוזמי מכתב השמיניסטים של 2001. נידון ארבע פעמים ברציפות למאסר בשל סירובו להתגייס.

     

    "עד כאן" הוא קובץ מרשים של עדויות של אנשים חושבים שמוכנים לשלם מחיר על אמונותיהם: כולם התחנכו על אותו אתוס מיליטאריסטי עצמו, וכולם סברו שמוטלת עליהם חובה אישית לבדוק את מצב מצפונם בטרם ייענו אוטומטית לקריאה לעשות לא-חשוב-מה. אני משערת שאם "המצב" יימשך כמות שהוא עוד שנים הרבה, תופעת הסירוב תהפוך לפילוג הרעיוני המשמעותי ביותר שידעה החברה הישראלית מעודה. מצפון פעיל הוא אותו איבר חמקמק של המחשבה שאינו מאפשר ביום-פקודה לומר, "לא ידעתי". אל תגידו שלא ידעתם. תקראו.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת הספר
    שליחותו של הממונה. בחנו את עצמכם
    עטיפת הספר
    עטיפת הספר
    חיינו ככובשים
    עטיפת הספר
    עטיפת הספר
    קובץ מרשים
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים