שתף קטע נבחר

מוזיאון חיפה: תמונת המחבל כוסתה

בעקבות הלחצים הכבדים שהופעלו על הנהלת מוזיאון חיפה להסיר את תמונת המחבל המתאבד מדיזנגוף מתערוכתה של האמנית דגנית ברסט, פסקו חברי ההנהלה לכסות את התמונה עד לדיון ציבורי שיתקיים שבוע הבא

היום אחר-הצהריים התכנסה מועצת המנהלים של מוזיאון חיפה לאמנות כדי להחליט באם להשאיר או להוריד את תמונת המחבל שהתאבד בדיזנגוף סנטר בשנת 1996 וגרם למותם של 12 איש ולפציעתם של עשרות. מדובר בצילום מוגדל שפורסם ב"ידיעות אחרונות" ומופיע במוזיאון כחלק מקולאז' בתערוכה "ארבעה פרקים על מים", של האמנית דגנית ברסט. ההחלטה לכנס את מועצת המנהלים לדיון בעניין, נובעת מלחצים שהופעלו על עיריית חיפה והנהלת המוזיאון להוריד את הצילום, זאת בעקבות כתבה ששודרה בערוץ 1 ובה נטען כי הצגת תמונתו של המחבל במוזיאון פוגעת ברגשותיהם של המשפחות השכולות ויש בה מהאדרת המפגע.

 

החלטת מועצת המנהלים לעת עתה היא להשאיר את התמונה מכוסה, עד לשבוע הבא, בו תקיים דיון ציבורי בנוכחות משפחות שכולות, מועצת מנהלי המוזיאון, אנשי ציבור שיבקשו להשתתף והאמנית. במהלך האירוע תתן האמנית את גרסתה ותעביר את המסרים שניסתה להעביר באמצעות התערוכה. עם תום הדיון תתכנס מועצת המנהלים פעם נוספת ותכריע בעניין.

 

האמנית עצמה תוקפת חריפות את התקשורת וטוענת: "זו אינה תערוכה פוליטית והיא אינה קשורה לאקטואליה יומיומית בישראל. כתב ערוץ 1 ייצר מציאות שלא היתה קיימת קודם. הוא חיפש סנסציה שתעלה את הכתבה שלו למקום טוב במהדורת החדשות, שהרי אחרת האייטם היה ממוקם בשולי החדשות כי אמנות כשלעצמה לא מספיק מעניינת. הוא הוציא מהקשר מקטע מזערי מתוך קולאז' מסוים בתערוכת ענק, זאת במטרה לייצר שיח פוליטי במקום שבו שיח כזה לא קיים. הוא רצה אייטם חדשותי פרובוקטיבי וסנסציוני וייצר היסטריה על גבם של הורים שכולים שאפילו לא ראו את התערוכה.

 

"זהו בעיני אקט מזעזע מבחינה מוסרית וציבורית, קשה לי להבין איך כלי התקשורת דיווחו למחרת על הפרובוקציה בהסתמך על כתבה, מבלי לראות את התערוכה. הם התייחסו אל הפרטים המסולפים שנמסרו בדיווח הטלוויזיוני כאל עובדה מוגמרת. המידע שהתקשורת העבירה, במקרה הזה על מנת לשלהב את ההמונים, הוא מניפולטיבי וזה חמור בהרבה מחופש הביטוי לאמנות".

 


תערוכה דגנית ברסט

מתוך התערוכה

מניפולציה תקשורתית?

 

"ארבעה פרקים על מים" היא תערוכה שנפרשת על ארבעה חללים. בכל חדר סדרה שונה של עבודות. כל אחד מהחללים הוא אוטונומי למרות שבין כל חלקי התערוכה עוברים מוטיבים חוזרים. ברסט יוצרת מטפורות על אובדן נעורים, התפוררות ומוות באמצעות דימויים שבונים רצף אסוציאטיבי. כך למשל היא מפזרת על קיר בן 13 מטר דמויות של גונדולייר, איקרוס, חרון נושא נשמות המתים מהמיתולוגיה היוונית, פרסקאות, אדם קפוא בקרח, תמונת סצינת המבול והטבילה של ישו הנוצרי. באלה היא משלבת פרגמנטים של גזרי עיתונות בהם תמונת פורץ משנות ה-80 שמזכיר את ישו וכאמור פורטר מוגדל של המחבל מדיזנגוף סנטר.

 

"בתוך רצף תחבירי של דימויים, מופיע גם הדימוי הזה כשהוא מלווה בכיתוב 'המחבל מדיזנגוף. סטודנט לאמנות מחאן יונס' כפי שהופיע בעיתון", היא אומרת ומסבירה, "התחושה שאליה כיוונתי בתערוכה היתה יצירת קינה אלגית אוניברסלית על חווית הקיום, אני מדברת על הרס וחורבן באמצעות מטפורות. הדימוי של המחבל נבחר מכיוון שהוא נותן פנים למוות ומכיוון שהכיתוב שמתחתיו - סטודנט לאמנות - יש בו דיסוננס בלתי נתפש שיוצר רב שכבתיות".

 

ברסט מגדירה את התמקדותו של כתב ערוץ 1 באלמנט בודד מתוך התערוכה כהוצאת דבר מהקשרו ומוסיפה: "מאכזב לראות שהמניפולציה עובדת ושההמון נסחף לתוכה מבלי להעלות שאלות או לבקר. אני רואה עלבון בניסיון להנמיך את התערוכה הגדולה והמורכבת הזו לכדי פרובוקציה צהובה...אין בכוונתי להסיר דבר מהמכלול על סמך מניפולציה תקשורתית מסולפת. אני מבינה את הרגישויות ומזמינה את כל מי שחש עצמו נפגע לבוא ולראות בעצמו את התערוכה ולהבין שאין כאן Issue".

 

בתגובה לדבריה של ברסט אומר דובר מוסדות רשות השידור: "אנחנו לא עוסקים בתערוכה עצמה אלא באימג' נקודתי ובכתבה לא היתה כל הבעת דעה על האמנית או על פעילותה האמנותית. מדובר באייטם חדשותי חשוב של הכתב איתי רפפורט, אשר גם אם אינו אמן, הוא בהחלט מבין בחדשות, ולראייה העניין הרב שהתמונה השערורייתית יצרה בתקשורת, דבר שבא לידי ביטוי בכתבות הרבות למחרת האירוע. גם מועצת המנהלים של מוזיאוני חיפה, שבוודאי מבינים באמנות, הורתה להסיר את התמונה, וכך גם ראש עיריית חיפה שביקר בתערוכה והזדעזע מהתמונה. יש דברים כשאתה נוגע בהם, ברור שיהיו כאלה שיבקרו אותך. אם התמונה היתה תלויה אצלה בבית, אף אחד לא היה אומר כלום, אך היא נתלתה במוזיאון עירוני שממומן על-ידי כספי ציבור".

 

העיתונאי רוביק רוזנטל, בן למשפחה שכולה ומחבר הספרים "משפחת הבופור" ו"האם השכול מת", אומר: "התקבלה הכרה בחברה הישראלית שלקול של ההורים השכולים יש משקל מיוחד מכיוון שהם שילמו את המחיר, וזה צודק ולגיטימי במקרים מסוימים כמו היציאה מלבנון, אז לקולם היתה השפעה גדולה, אך לא במקרים רבים אחרים. לאורך השנים נעשה שימוש בשכול גם במקומות שאינם רלבנטיים ובהם לא מדובר היה במחיר ישיר שהמשפחות השכולות שילמו. הדרישה של הורים שכולים להסיר יצירת אמנות בשם השכול שלהם פשוט אינה לגיטימית. אך בארץ, בשל הרגישות, יש נטייה לקבל את דרישות ההורים השכולים כלשונם גם כשהדבר אינו ראוי כמו בפעם זו. כשהורה שכול מדבר על מניעת מלחמות צריך שקולו יישמע, אך בעניין התערוכה ואמנות בכלל, משקל קולו אינו גדול ממשקל קולו של כל אדם אחר שחי כאן. צריך להקשיב ולכבד את המשפחות השכולות אבל לשקול את הדברים לגופם. השכול שלהם אינו סיבה לגעת ביצירות אמנות, והפחד מההורים השכולים שגורם למקבלי ההחלטות לקבל את עמדותיהם מבלי לשקול אותן באופן אובייקטיבי - מסוכן".

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים