שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    וראשו בשמיים
    סיפוריו החכמים של צלקה הם הרבה יותר מחוויה אינטלקטואלית. חיה הופמן על הקובץ "11 סיפורים"

    הצירוף הלשוני 'בגובה העיניים' התחבב מאוד על המבקרים בשנים האחרונות, וגם אני חטאתי בשימוש בו פעם או פעמיים. פלוני כותב בגובה העיניים, יטען המבקר, הבא להפליג בשבחי כתיבתו של הסופר המבוקר, תוך התחשבות בקוראים ודאגה ל'מערכת העיכול' שלהם. יש אכן סופרים העושים זאת היטב ובתום לב; רבים אחרים, סוחרי מילים זריזים, מתחנפים לקוראים ומנסים לקלוע לטעמם. דן צלקה שייך, כמובן, לספירה אחרת, והדבר האחרון שאפשר לומר עליו הוא שכתיבתו היא בגובה העיניים.

     

    "עלינו להגביה את הרקיע", אומר הרבי בסיפור 'הבלדה על החווקים החסרים' (עמ' 140), וזה מה שצלקה מנסה לעשות כבר כארבעים שנה, בעקשנות וללא פשרות. למזלו ולמזלנו, נותר עוד בארץ קהל קוראים, לא גדול אך איכותי, המעריך את כתיבתו ומתבשם ממנה, וישנה גם הביקורת, היוצאת בדרך כלל מגדרה עם הופעת ספר חדש שלו. כמה אירוני שדווקא הוא, האינטלקטואלי והאנין מבין סופרינו, זכה באחרונה בפרס ספיר, פרס המוענק בטקס ראוותני, שלא לומר וולגרי, ועוד על ספר אזוטרי כ'ספר האלף-בית'.

     

    הסיפורים שכונסו באסופה שלפנינו עשויים אולי להרחיב את קהל אוהדיו של צלקה ולחשוף את כתיבתו לקוראים חדשים. אני מניחה שזו היתה אחת המטרות של הוצאת המיבחר הזה, וכדי להשיגה יש להביא את המיטב, את המשובחים שבסיפורים. עם זאת, נדמה לי, שהעורך, אלי הירש, שגם הוסיף אחרית דבר אינטליגנטית ומאירת עיניים, ביקש עוד משהו: להדגים באופן החד, אבל גם המגוון ביותר, את האני מאמין הספרותי של המחבר, את האידיאה המנחה אותו ככותב.

     

    זו אולי הסיבה להכללתה של הנובלה האוטוביוגרפית בעלת המיבנה הרופף, 'דיוקן עצמי בגיל 27', שחותמת את האסופה היפה הזאת. עם כל חשיבותה להבנת עולמו של צלקה, היא אינה, לטעמי, מהדברים הטובים והשלמים ביותר שכתב. כך אפשר גם לנמק את הצבתו של הסיפור המעניין 'המבט או יובל המאה של אלכסנדר סרגייביץ'' בראש הספר, סיפור לא קל, על שלושה מהגרים (אחד מהם המשורר שאול טשרניחובסקי) המתכנסים ב-1937 דווקא בתל-אביב, כדי לציין את שנת המאה למותו של המשורר הרוסי פושקין. הנושא קצת מוזר ויומרני, אך אופייני מאוד לצלקה.

     

    פושקין משמש כאן גם כמטאפורה: כמוהו כטשרניחובסקי, הוא מייצג את האמן. ובסיפור הזה נאמר דבר עקרוני מאוד על מותר האמן מן החוקר המשכיל או מאיש הדת, אפילו אם איש הדת הוא קדוש עם תעודות. מהסיפור הזה משתלשלים שאר סיפורי הקובץ, וכל סיפור קשור לקודמו ולבא אחריו בקשרים שונים, רעיוניים ואמנותיים.

     

    צלקה נמשך לבעלי אופקים תרבותיים רחבים, ביבליופילים וביבליומאנים, הבקיאים בשפות רבות ויודעים לשלוף ציטטות. גיבוריו הם אינטלקטואלים השואפים

    אל הנשגב, והוא, המחבר, מתבונן בהם במבט כפול, באהבה ובאירוניה. לרבים מהם משותפת השאיפה הרומנטית, האובססיבית אפילו, להוציא אל הפועל איזו תוכנית גדולה, פרוייקט יומרני, שעשוי להיראות מגוחך למתבונן מן הצד. חייהם של הדון קישוטים הללו מתנהלים במציאות האפורה והמיוזעת, אבל ראשם בשמיים. במובן מסוים הם משקפים את צלקה עצמו, שפרוייקט חייו היה, לפחות עד כה, הרומאן המונומנטלי 'אלף לבבות' (עם עובד, 1991).

     

    אבל צלקה אינו דמות ספרותית, והחיים אינם מתנהלים, כידוע, על פי מודלים ספרותיים. צלקה מתחדש, ואילו בחיי גיבוריו מתרחש משהו לא טוב, לעיתים טראגי: יוסף דה לה ריינה אינו הורג את סמאל ואינו מביא גאולה לעולם; מנהל גן החיות התנ"כי אינו מממש את חזון אחרית הימים; ואילנה רובין אינה מביאה מזור למצורעים. העולם הוא עולם של פשרות והחמצות, ומי שהצליח להרים פרוייקט, כמו המשורר יהואש, שתירגם את התנ"ך ליידיש, או כמו בעל המכולת מיפו, שפירסם ב-1900 את ספר האסטרונומיה המופלא 'ילדי השמש' – נותר מרוקן וחזר לענייניו הקטנים.

     

    סיפוריו החכמים של צלקה מספקים לקורא חוויה אינטלקטואלית, ובעצם, הרבה יותר מכך. דמויותיו, גם אם הן זרות להוויה שבה אנו חיים, מצליחות לרגש אותנו. מה שמניע אותן נמצא גם בתוכנו.

    (מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")

     

    דן צלקה, 11 סיפורים, חרגול, סידרת 'חרגול פלוס', 285 עמ'.
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים