שתף קטע נבחר
 

העורבים

"נעמה נזהרת לא להסגיר לסבא שלה כל מה שהיא יודעת. היא לא מספרת לו שעם ערב, כשאבא-עורב חוזר לקן בגלישה זהירה, מוטלת על הכביש, מתחת לאיקליפטוס, גוויית עורב-גוזל, ועורבים זרים מנקרים בה..." קטע מתוך "העורבים", הרומן הראשון מאת אבירמה גולן

 

"העורבים", שרואה אור בימים אלה בהוצאת "הספריה החדשה", הוא רומן שפורש לסירוגין שתי עלילות: אחת עיקרה על רקע ישראל של שנות ה-70, ובמרכזה ז'ניה, ילידת 1919, שבאה מגבול אוקראינה-פולין (ועימה, בעלילה, בעלה ובנה ובתה); השניה מתרחשת ב-1999, ועוסקת בדידי, ילידת קיבוץ, נשואה, אם לבת, עוזרת-הפקה בטלוויזיה, שבתום שיפוץ דירתה חודרת אליה ההכרה שחיי המשפחה שלה כבר מזמן בקועים. "העורבים" הוא הרומן הראשון מאת אבירמה גולן.

 

******

 

העורבים שומרים כל ימי חייהם על אותם בני זוג. באמצע פברואר שבים זוגות אחדים למקום הקינון הקבוע, או מוצאים להם מקום חדש, ומתחילים לדגור. לא כולם, משום שלעולם אין די מקום לכל הזוגות. והם מעלימים עין מן הפולשים. בישיבת-מטה של הקבוצה, לפני חודשים רבים, אולי לפני דורות, החליטו העורב הראשי וחבריו לאפשר להם להטיל ביצים בשלושה או ארבעה קינים, ובלבד שתישמר הלהקה. מי שהקוקייה הטילה את ביציה בקינו, יודע שגוזל או שניים שלו לא יזכו לראות אור יום. ומן-הסתם הוא גם יודע, כי מרגע שנפל הפור, והקוקייה בחרה דווקא בקן שלו, לא יעזור לו, והקוקייה ובעלה ישמידו לו את הגוזל גם אם יתנגד בכוח וימנע את ההטלה. לכן הוא לא מתנגד. העורב האפור, העומד בראש העץ ושומר על הקן עם ביצי הפולשים, ממשיך איפוא להגן בגופו על צאצאיו הנידונים-למוות, כיוון שהלהקה החליטה להעלות אותם קורבן לקוקייה, כדי שבמותם יצוו לאחרים את החיים.

 

אם הם כל-כך חכמים, חושבת נעמה, איך זה שרק בתוך הקינים שלהם מטילה הקוקייה את הביצים שלה? איך זה שהם, שסבא אומר שהם מסוגלים להבחין בין מקל של מטאטא לבין קנה רובה, לא שמים לב שהביצים הנוספות אומנם תכולות בהירות, וזרועות כתמים קטנים בחום כהה וחום בהיר אבל הן קטנות ועגולות מביצי עורב? ואיך זה שהם, שמשכילים לגרש את כל הציפורים, אפילו את הגדולות והרעשניות אינם יודעים להתגונן ממקורה החד של הקוקייה, שמנקר עד מוות את הגוזלים הקטנים שלהם, ולפעמים אף רוצח אותם בעודם בתוך הביצה? אולי משום שאין בעולם יצור ללא נקודת תורפה.

 

הקוקייה תוקפת דווקא את הזוגות החזקים. היא בוחרת לילדיה הזנוחים את ההורים המאמצים הכי טובים. בכוונה. והיותר חזקים הללו, היותר מוכשרים לשרוד, שנבחרו לעמוד בקרב הקשה לחיים או למוות, יעמדו בו לבסוף, גם אם יוותרו על חלק מן הגוזלים, ויגדלו דור נוסף של עורבים פיקחים וערניים. זאת יודעת גם הקוקייה.

 

נעמה חשבה על כך הרבה, והגיעה למסקנה שהעורבים יודעים היטב שהביצים הנוספות בקן אינן שלהם. כשהם ניצבים על הענף הדק והגבוה ושומרים על הקן בשתיקה, הם רואים, מזווית העין, כיצד הזכר המצויץ של הקוקייה מנסה למשוך תשומת-לב ולהסוות את פלישת זוגתו אל הקן, אבל הם מעלימים-עין מהתכסיסים של הקוקיות. אם עוד אין שם ביצי עורב, מתפלשת לה הקוקייה כאילו רק קפצה לביקור קצר. ואם יש ביצים, היא מטילה ביניהן את ביציה הקטנות, שיבקעו מהן אסופים ערמומיים ומרושעים, כמוה וכמו בעלה. ציפור אחרת היתה נלחמת עד מוות כדי להגן על גוזליה. העורב רואה הכל ושותק. זה מה שנעמה ראתה, וזה מה שניסתה להסביר לסבא שלה.

 

מעוף הקוקייה חזק וישר. כמעוף הנץ. במעופה היא משמיעה גניחות צרודות, צרחניות, כתגרנית. כשהיא מוצאת קן עורבים עם ביצים אחדות, היא מטילה בו, תוך שניות מעטות, את ביציה שלה, שקליפתן קשה ועבה. עיני העורבים הקטנים נפקחות לראות את העולם שבוע לאחר שבקעו מן הביצים. אז גם מתחילות לבצבץ, מתוך הפלומה השחורה הרכה, אברות הכנף.

בגיל עשרה ימים הם פוערים מקור אדום לכל רחש ותנועה. אבא-עורב, שעד כה שמר על הקן לבדו, ממשיך לדאוג לביטחונם ולמזונם. אמא-עורב מתחילה לעזור לו במציאת המזון בשביל הצאצאים הקטנים. הרחק משם, בסבך האטד הקוצני, מסתתר זכר הקוקייה. מדי פעם, בין ניתור לניתור, בין נבירה לנבירה, הוא מגיח ומנסה לנקר את גוזלי העורב שלא הספיק להשמיד בעודם בביצה.

 

נעמה נזהרת לא להסגיר לסבא שלה כל מה שהיא יודעת. היא לא מספרת לו שעם ערב, כשאבא-עורב חוזר לקן בגלישה זהירה, מוטלת על הכביש, מתחת לאיקליפטוס, גוויית עורב-גוזל, ועורבים זרים מנקרים בה. גוזלי הקוקייה, שריריים וחצופים, בוקעים מביציהם לפני גוזלי העורב. עיניהם נפקחות מהר, והם פורחים מן הקן ימים רבים לפני שהעורבים הקטנים שנותרו בחיים מנפנפים נפנוף-ניסוי ראשון בכנפיהם. אמא-עורב ואבא-עורב מטפלים בקוקיות המאומצות במסירות רבה, ואלה גומלות להם בתובענות קולנית: אוכל, צווחה, אוכל, צווחה. בעוד שבוע הן ינחתו רק לביקור ולניקור הארוחה. גבוה-גבוה, הרחק משם, עושות הקוקיות הכנות למסע. בקרוב יצטרפו אליהן הגוזלים שבגרו, וכולם יפרשו כנפיים וירדו דרומה, ולא ישובו עד סוף החורף הבא.

 

אמא, את מגיעה? הקול הדק והמתנגן של נעמה הידהד ברמקול המתכתי שבמכונית.

 

כן, אמרה דידי.

 

איפה את?

 

אני כבר בכניסה.

 

הבאת לי את הווקמן?

 

אוי.

 

טוב, לא משנה.

 

שיחה אחרת קטעה את השיחה. דידי לחצה על הכפתורים בכוח, אבל השיחה חמקה. שמעון? נעמה? שמעון? נעמה?

 

היא טילפנה לגדי פעמיים, ולא היתה תשובה, והיא לא השאירה הודעה. גם בנייד הוא לא ענה. איפה הוא. לאן הלך. למה הוא לא עונה לה. בוץ חום דבק בנעלי הספורט הלבנות שלה על השביל לשיכון ותיקים. אופניים חלפו על פניה במהירות, והיא כמעט נתקלה. כמעט נפלה. פתאום עצרו וחזרו. היי דידי, אמר האיש על האופניים, מה העניינים, כמה זמן לא ראיתי אותך.

 

רפי, היא אמרה. רפי. אוי רפי. קרה משהו? לא. דידי התאמצה לצחוק. מה שלומך. אני בסדר גמור. באת לבקר את ההורים? כן, וגם הבת שלי כאן, ואולי היא תישאר גם לסדר. בחַ-יֶך, יכול להיות שאפילו את תואילי לבוא אלינו השנה לסדר? אני לא, אני עוד לא יודעת. כדאי שתחליטי, הסדר מחרתיים. טוב, מה אתה לוחץ? אני לא. רפי צחק, ופתאום הרצין. הוא נזכר. תגידי, הוא אמר, באמת רציתי להרים אלייך טלפון. את יודעת שאבא שלך, בזמן האחרון, הוא כבר לא מה שהיה.

 

מה זאת אומרת, שאלה דידי. אני לא יודע, הוא שוכח דברים, וכשאני מזכיר לו, הוא מתעצבן, ופתאום הוא מתעייף והולך לישון באמצע היום. לדעתי הוא בכלל לא מוכרח לבוא כל בוקר לבית-ההארחה. אבל לך תגיד לו דבר כזה. זאת בעיה, את מבינה, עם הזקנים האלה. מצד אחד, הם רוצים להמשיך לעבוד, ואסור לקחת להם את זה, ומצד שני -

 

למה הם לא אומרים לי כלום? אמרה דידי. נו, אני צריך להסביר לך מיהם דוויד ושר'קה? חשבת שהם ישתפו מישהו כשיש בעיה?

 

מעגל חיוור האיר את המפגש הסדוק בין שני השבילים, שהוליכו מחדר-אוכל לשיכון ותיקים, ומבית-הילדים לבריכה. רוח חזקה טילטלה את ענפי האורן ואת הפנס, ופניו של רפי נעלמו בחושך ושוב הוארו לרגע. עיניו היו חומות וצוחקות, כמו כשהיה ילד, אבל המון קמטים זעירים הקיפו אותן. רפי, אמרה דידי. מה, דידי, אמר רפי ורכן אליה. הוא נראה כאילו הוא דואג לה, כמו פעם, אבל הדאגה שלו נראתה מבודחת כמו פעם, קלה-קלילה. אני צריכה לדבר אתך. נו אז תבואי אלינו לחדר, ענה רפי. אני רק לוקח משהו מחדר-אוכל וחוזר, תבואי, אנה תשמח.

 

דידי אמרה שאולי. ואיך, היא חשבה, אפשר לדבר ליד אנה. לא שהיא לא בסדר, להיפך. רפי הביא אותה מגרמניה לפני משהו כמו שבע-עשרה שנה, כשחזר מהנסיעות שלו אחרי כל השנים בצבא וכל השנים שאחר-כך, מי יודע מה עוד זה היה. בקיבוץ אמרו שהוא במוסד, אבל רפי אף-פעם לא הודה. ואנה התגיירה, ואולי לא התגיירה, וילדה לו תאומים, ספורטאים וחזקים ולא גבוהים, בדיוק כמו רפי, וכמוהו מרבים לצחוק וטובים, ורק השיער שלהם צהוב-קש, כמו של אנה.

 

והיא בעצמה שקטה כל-כך, בקושי מדברת, ובקיבוץ אוהבים אותה מאוד, אולי בדיוק משום כך. כמה זה נוח לכולם. לא שאין לה מה להגיד. לדידי כבר יצא פעם או פעמיים לשמוע, מהצד, שיחה בין רפי לאנה. היא אומרת מלים מעטות, אבל מחודדות מאוד, וקולה שקט, כאילו תמיד יש ילדים ישנים בסביבה, אבל דווקא כשהילדים באמת ישנים, היא לא מבקשת מאף-אחד שישתוק, או לא יעשן, ובכלל, היא בקושי מדברת על הילדים שלה. תמיד היא מעדיפה ששואלים אותה על הציורים שלה, ועל התכשיטים שהיא צורפת והקיבוץ מוכר אותם, וכנראה גם בגלל זה הם אוהבים אותה. דידי אפילו לא יודעת אם שם, בגרמניה, יש לה משפחה.

 

איך זה שהיא רכה כל-כך, מתוקה כל-כך אל רפי, מלטפת וכאילו קטנה, ואף-על-פי-כן רפי מביט בה כשהיא אומרת משהו, ומקשיב קשב רב, ומהנהן, וכשהיא גומרת לדבר הוא בדרך-כלל מדביק לה נשיקה. זאת מין שפה כזאת, חשבה דידי. לא גרמנית. לא עברית. ובכל-זאת מין שפה. ואני חושבת שאף-אחד פה לא מבין את השפה הזאת. אני, בכל אופן, לא מבינה.

 

טוב, היא אמרה לרפי, אני אבוא. יופי, אמר רפי ועלה על האופניים. כן, יופי, היא אמרה, ורצתה לתפוס את האופניים מאחור ולעצור אותו, ולהגיד לו: אבל רפי, אל תלך, אני צריכה לדבר אתך עכשיו, שנים לא דיברתי אתך, איך אני אתחיל, מה אני יודעת איך אתה.

 

הוא נסע, והיא הוציאה מהתיק את הטלפון הנייד ושוב התקשרה. גדי לא היה בבית. הוא ענה לה בנייד, אחרי שניסתה שלוש פעמים. מה הלחץ, אמר. שום דבר, היא ענתה, סתם התגעגעתי אליך. אה, יופי, מותק. מותק, היא רטנה, איך אני בכלל נותנת למישהו לקרוא לי ככה. איפה אתה? יצאתי לשתות משהו עם חברים. אבל אתה חולה, היא כמעט צעקה.

 

איזה חולה? למה, נראיתי לך חולה? לא, היא גימגמה. איזה חברים? לחשה. מה? אני לא שומע, הקו חרא. איזה חברים? היא שאלה, ורצתה לשרוט את עצמה.

 

והוא אמר, חברים, מה זה חשוב, את לא מכירה.

 

יש שם קולות של נשים, היא בטוחה. קול של אשה. עם מי הוא נמצא עכשיו. מה הוא עושה. הם צוחקים עליה. כולם ראו שהיא רודפת אחריו. היא שקופה. ביי, גדי, היא אמרה. ביי, אמר גדי וניתק. היא רצתה לחייג שוב, אבל כבר היתה קרובה מדי לחדר, ונעמה יצאה אליה, והן הלכו יחד אל מלבן האור שבקצה השביל. שר'קה ודוויד תמיד משאירים את הדלת פתוחה, רק דלת הרשת שומרת שלא ייכנסו חרקים. והפרטיות מה?

 

דיד'לה, את לא נגעת בעוגת השזיפים של שר'קה, אמר דויד. איפה נשמע שלא טועמים מעוגת השזיפים המהוללת שלה. לאט-לאט, כאילו רק חיכה לאות ממנה, התחיל הכאב לטפס אל רקותיה, ואחריו, בסדר הקבוע: הבור הנפער בבטן. ההתכווצות. הבחילה.

 

למה אתם לא מספרים לי שאבא מרגיש לא טוב, אמרה לשר'קה. שתיהן עמדו במטבחון, ושר'קה קצצה ירקות ופרסה לחם ונקניק וגבינה. דוויד ונעמה ישבו וצפו בטלוויזיה. על מה את מדברת, אמרה שר'קה. אוי, אמא, באמת, אל תעשי את עצמך, אמרה דידי, דיברתי עם רפי. אה, זה, משכה שר'קה בכתפיה, רפי עושה עניין מכל דבר. אולי היו כמה פעמים שהיתה לו קצת סחרחורת, ואיזו חולשה. הוא עבר בדיקות? שאלה דידי. הרופאה ראתה אותו. ומה היא אמרה? היא החליפה לו את הכדורים נגד לחץ-דם. זה הכל. אני לא מבינה, אמרה דידי, למה תמיד ההזנחה הזאת. איזו הזנחה, התרגזה שר'קה. ותנמיכי קצת את הקול, הילדה לא חייבת להיות שותפה לכל התפרצות שלך. דידי נאנחה.

 

תירגעי, אמרה שר'קה. אנחנו לא אנשים צעירים, וזקנה, כמו שאומרים ברוסית, היא לא שמחה. עכשיו את כבר יודעת רוסית, חשבה דידי ולא אמרה. את ודאי שואלת מה לי ולרוסית, חייכה שר'קה בהנאה. יש אצלנו קבוצה של נוער עולה, בלי הורים, ואני התחלתי לעבוד איתם. פשוט תענוג, איזו איכות. איזו חבורה. הושיטי לי את המגש, בבקשה. ודידי הושיטה. שר'קה סיימה להעמיס עליו את הכריכים ופנתה אל החדר. וחוץ מזה, היא אמרה, אני עוד זוכרת מלה או שתיים ממה שדיברו אצלנו. זה יותר דומה לפולנית, אמר דויד. אז מה, אמרה שר'קה, אני מסתדרת איתם נפלא.

 

נעמה ביקשה להישאר עוד אצל סבא וסבתא, ודידי הסכימה בקלות שהפתיעה את כולם. יש לה עומס לא-רגיל בעבודה, היא כבר תיקח את נעמה אחרי הסדר. כששר'קה לא ראתה, היא שתתה שתי כוסות קפה שחור, ולקחה שלושה כדורים נגד כאב-ראש. רק כשעברה את השער ויצאה לכביש, ורק אחרי שטילפנה לגדי עוד חמש פעמים - פעמיים סגרה מיד כשענה, ושלוש פעמים ניתקה עוד לפני שענה - היא נזכרה. בתנועה חדה סובבה את ההגה וחזרה על עקבותיה. אבל לחנייה אחרת. רפי, היא אמרה בטלפון הנייד, אני מצטערת, כבר יצאתי, אבל נזכרתי שקבענו וחזרתי. תגיד, אתה מוכן לפגוש אותי בכניסה לבית-קברות? למה אתה צוחק. אל תצחק. אני מבקשת ממך.

 

הבאתי פנס, אמר לה רפי בהגיעו. ממש חשוך שם. מה עובר עלייך, דידי?

 

כואב לי הראש.

 

לא, מה עובר עלייך. כבר ראיתי קודם. קרה לך משהו. אני בסדר, אמרה דידי. לא הייתי פה המון שנים, אני רק רוצה שתעזור לי למצוא את הקבר של תִרזָה. אני לא זוכרת שום דבר שקשור אליה.

 

מה יש לזכור, אמר רפי. היא נולדה, נדמה לי שאיזה עשר שנים לפנייך, והיא היתה נורא חלשה, וכל הזמן היתה חולה ולא התפתחה, ובגיל שש, אני חושב, היא מתה. לפי החשבון שלי זה משהו כמו ארבע שנים לפני שנולדנו.

 

אז מה כל המסתורין הזה סביבה, כמעט-צרחה דידי, ולמה הם אף-פעם לא מדברים עליה?

 

מי?

 

ההורים שלי.

 

אוהו, את זה את לא צריכה לשאול אותי. את מכירה אותם, הם שייכים לדור הזה שלא מדבר. וחוץ מזה, גם את לא דברנית גדולה. אמא שלי תמיד אומרת, שאם היו פותחים פה מנזר שתקנים, המשפחה שלך היתה מסתדרת נפלא.

 

מה אמא שלך סיפרה לך על תרזה? התחננה דידי. הם התקדמו לאט בשביל לבית-העלמין הקטן. שום דבר מיוחד, רק ששר'קה היתה סחוטה כל-כך מהטיפול בה, שהיא אמרה לה שהיא לא רוצה יותר ללדת, ושהיא תקדיש את עצמה - איך היא אמרה? רפי הרים את קולו בהכרזה חגיגית - לחינוך של הנוער בקיבוץ.

 

אבל אני בכל-זאת נולדתי, אמרה דידי בפליאה.

 

מה את אומרת, חיבק אותה רפי. טמבלית אחת. את כנראה היית פנצ'ר, ובכל-זאת, שר'קה החליטה ללדת אותך, ובסופו של דבר - תיכף עוד תגיד לי שבסופו של דבר היא נהייתה ממש מאושרת.

 

טוב, לא צריך להגזים, אמר רפי, אושר הוא לא בדיוק המוטו של המשפחה שלך, אבל כשנולדת היא די נרגעה. לפחות ככה טענה אמא שלי. לי דווקא יש דעה אחרת.

 

שמה? אמרה דידי בקוצר-רוח. שמה?

 

רפי הביט בה וחייך. יאללה, דידי, את באמת נעשית משוגעת.

 

תפסיק, תפסיק כבר.

 

טוב, אבל זאת רק הדעה שלי, כן? שהיא כל-כך לא רצתה שיחשבו שהיא מפנקת אותך בגלל שאת בת יחידה ושנולדת אחרי שמתה להם ילדה עד שהיא באמת הקדישה את עצמה לעבודה בתנועה, ואיתך היא היתה קצת יותר מדי קשוחה.

 

יופי, אמרה דידי. גילית את אמריקה. קשוחה. קשוחה? היא צעקה. הטירונות באמת היתה בשבילי בית-הבראה!

 

את מגזימה, דידי, היא בסך-הכל אשה טובה. הנה, אני חושב שהגענו לחלקה.

 

מתוך "העורבים" מאת אבירמה גולן, הוצאת "הספריה החדשה".
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים