הכי טוב פינק פלויד!

פינק פלויד היא בלי ספק מהלהקות החשובות ביותר בהיסטוריה של הרוק. חבריה סירבו בנימוס להסתפח לז'אנר מוגדר כלשהו והעדיפו לטייל בין בלוז, פסיכדליה ורוק. המילים הממיסות והלא תמיד מובנות, ההרמוניות האיטיות והמלודיות הרגישות הפכו אותה לאחת הלהקות האהובות והמפורסמות ביותר בארץ ובעולם. את השפעתה על עולם המוזיקה, על שלל סגנונותיו, ניתן להשוות רק להשפעה של "הביטלס". במשאל האלבומים הגדולים של גולשי ynet, היא הכניסה שלושה אלבומים לחמישיה המובילה.

ביום ג' בשבוע הבא תיערך מסיבת ההשקה מיוחדת לספר הרוק המתקדם העברי הראשון, מאת אורי בריטמן. באירוע בצוותא ת"א ינגנו להקות "שליחי הבלוז" ו"מג'נטיק" חמישה אלבומים ברצף של הלהקה. לרגל האירוע, וגם סתם ככה, כי יש נושאים שתמיד שווה לדבר עליהם, החלטנו לפתוח לדיון את השאלה הוותיקה: מהו האלבום הטוב ביותר של הלהקה. אחרי שבחרו בעבר את שיריה הגדולים של הלהקה, ביקשנו מחמישה מגולשי פורום רוק של ynet לשטוח את דעתם בסוגיית האלבומים (שינוגנו גם בהופעה), אתם מוזמנים כמובן לחוות דעה בתגובות ולהצביע בסקר מימין.

The Wall

האלבומים של פינק פלויד פנו לקהל הרחב, הופקו בבומבסטיות קונספטואלית וכללו תכנים פוליטיים ואוניברסליים. "החומה" היוותה שבר בפניה הזו. רוג'ר ווטרס המתוסכל ירק על מישהו בקהל, נמאס לו לדבר אל החרשים שמולו והוא התחיל לשאול את עצמו מדוע הוא עושה זאת. התשובה באה בסדרת ההופעות החדשות שיצר – בהן הוקמה חומה אמיתית בינו לבין הקהל, ולבסוף ביצירה המוזיקלית והטקסטואלית שנקראה "החומה".

ווטרס חלב את היצירה הגאונית שלו עד הסוף והנפיק ממנה גם סרט. אולי מפני שידע שזאת שירת הברבור שלו, שיותר מכך לא יוכל להגיד, שזה האובדן הסופי של כל מה שניסה להגיד קודם: אבדן המחאה.

חלקים גדולים מהאמנות המודרנית כוללים הרס וכיעור, וגם "החומה". המגמה הזו נבעה מהאירוע היסטורי שווטרס מתייחס אליו ב"חומה" – עליית הנאציזם. אבל מחאתו של ווטרס אינה נגד הנאציזם - במקום זאת פסל ווטרס את המהפכות כולן. במיטב המסורת הפסיכולוגית החדשה והפופולרית הוא פנה לאיש עושה המהפכות, במקרה הזה לעצמו, והפשיט אותו מאידיאלים לחלוטין, ניתח את רצונותיו בשינוי כנובעים מחסכיו הפסיכולוגים והאישיים, מאותה "חומה" שבנה ונבנתה על ידי תנאים חברתיים קשים סביבו. בסוף החשיפה המטהרת של אותה "חומה", אין צורך יותר באידאלים, ובמחאה – מה שנותר הוא רגשות וקבלה עצמית. נותרו רק ה-bleeding hearts and artists. 

I’ve got a little black book with my poems in כותב ווטרס בשיר תיאורי של עצמו בלבד. וממשיך – וכמעט ולא פונה לאף אחד, כמעט ואינו מאשים, ורק רומז על אהובתו. זהו שיר שמסרב לתקשר עם "אנשים שאינם נמצאים בבית". זו הגאוניות הגדולה של "החומה": הפנית הזרקור, הרבה לפני rem, אל העצמי וקשייו הפסיכולוגים. ואכן, למרות תחושת העקרות הגדולה שביצירה, זהו הטיפול הפסיכולוגי הראשון שהפך ליצירת רוק.

יוצרים רבים הלכו בעקבות ווטרס, אבל אף אחד מהם לא הצליח להגיע לרמות ההבעה האקספרסיביות שלו. "החומה" היא יצירת הייאוש הגדולה ביותר של הדורות האחרונים. קשה לי להקשיב לה עכשיו. אני מרגיש, כמו רבים מאיתנו אולי, כמו במצב שמתואר בשיר comfortably numb ואני לא בדיוק מבין למה. אם "החומה" תיארה שחרור ממצב פסיכולוגי, מדוע היא לא עוזרת לי להשתחרר? אולי אני זקוק למחאה שלי בלי שיפרקו אותה למניעים פסיכולוגיים. ואולי, בשבילי, יצירת המופת הזו, היא עוד משהו שתוקע אותי במקום: עוד לבנה בחומה הפרטית שלי.

 (אורי פט).

Wish You Were Here

היד השחורה והלבנה הלוחצות זו את זו על עטיפת האלבום, תואמות היטב את שתי הפנים של אלבום זה. מבחינה לירית, הוא סכיזופרני ממש – חציו סרקזם מפלח, חציו נוסטלגיה נוגעת ללב.

מצד אחד, באלבום זה פינק פלויד משחררים את כל העכבות ושופכים קיתונות של לעג על פס הייצור המכונה "תעשיית המוזיקה" -  "ברוך בואך אל המכונה", הם קוראים לכל נער קטן ומטופש עם גיטרה חשמלית בידו האחת וחלומות גדולים מכפי גודלו בידו השנייה. מצד שני, חלק ניכר מהאלבום, ובפרט שיר הנושא שלו, מוקדש לסיד בארט – סולן הלהקה הקודם, שיצא מדעתו וטרק אחריו את הדלת. "הוסף לזרוח", הם קוראים לו, ומקדישים לו שתיים מיצירות המופת הגדולות ביותר שלהם – "Shine On, You Crazy Diamond" (על כל חלקיו) ו"Wish You Were Here".

קשה למצוא יצירה שהשפיעה מבחינה מוזיקלית, על עולם הרוק בכלל ועל נגני הגיטרה החשמלית בפרט, יותר מאשר "Shine On, You Crazy Diamond". המנגינה המתערבלת סוחפת לתוך אבדן חושים מצמרר, ללא פוזות, ללא "דאווינים" – אט-אט, כמו רשע האורב בפינה. דיוויד גילמור מוכיח שאין צורך לנגן 50 תווים בשנייה כדי לנגן טוב – צריך פשוט להרגיש את המוזיקה. והוא עושה זאת במיומנות שאין שנייה לה – ואנו חשים אותה עמו.

מאז ומתמיד הייתי חובבת של אלבומי קונספט. אלבום זה עונה למושג על כל פרטיו, אולם יש בו משהו מן ההזוי והבלתי מוגדר. משהו שאינך יכול לשים עליו את אצבעך, אך אתה יודע שהוא נמצא שם. אורו הבוהק של "Wish You Were Here" לא הועם, גם כעבור 30 שנה. לו יוסיף לזרוח גם לדורות הבאים. (אילה בלופולסקי)

Meddle

בשנת 1971 היה נדמה שהפינק פלויד כבר עשו את הכל. הם כבר עשו פסיכדליה, עם בארט ב-"החלילן בשערי השחר" ו-"קערת סודות" וכך קנו את שמם כאחד הדברים החמים ביותר בבריטניה של סוף שנות השישים. הם כבר כתבו פסקול, "More", נגעו באווגארד כששחררו את "אמאגאמא" וגם דחפו את האף שלהם למעוז הקרימזון-יס, כשהוציאו את "אימא לב אטום" עם יצירת הנושא הארוכה והמתוזמרת.

לאחר שאלבומם האחרון התקבל יחסית בברכה אצל המבקרים, החליטו הפלויד להיכנס לאולפן ולשחזר את הנוסחה – יצירה אחת ארוכה שמשתרעת על גבי צד אחד ושירים נוספים בצד השני. הימים, ימי הוויניל.

"מלכודת היצירה הארוכה" הייתה ידועה להם. מיטב הלהקות נפלו במלכודת הזו כאשר הקדישו את מיטב זמנם, מרצם ודמיונם בכתיבת יצירה אחת ארוכה ואז דחפו שירים בדמותם של פקקי שעם כדי לסתום החורים בצד השני של התקליט.

פינק פלויד של שנת 1971 שיחררה את אחד היצירות היפות ביותר שלה, Echoes, אבל לא שכחה לחזק את הצד השני בשירים מספיק טובים והגיעה כך לאלבום שלם, Meddle, השישי במספר.

כבר בפתיחת התקליט אנו נחשפים ללהקה שחרטה על דגלה את החיפוש המתמיד בעולם הסאונד ולא נצמדה, כלהקות פרוג אחרות בתקופתה, לסאונד המוג/האמונד/מלוטרון הבסיסי והפנדר סטראט מודל 65 הבנאלי. ווטרס מחבר את הבס ל-Delay ונכנס בערוץ ימין ומיד גם על ערוץ שמאל וככה פותח את One Of Those Days עם האמירה המפורסמת One Of Those Days I'm Gonna Cut You Into Little Pieces. זה שיר שממחיש בבת אחת את יכולת ההפקה של הפלויד והיכולת שלהם ליצור מרבד צליל עשיר ואת יכולתם של הנגנים ליצור גרוב רוק בנזונה, מוכתב ע"י ווטרס ומייסון.

הצד הפולקי/דרימי/פסיכדלי של הלהקה לא מוזנח ומקבל מענה תחת A Pillow Of Winds ו-San Tropez, שני שירים אינטימים, אפילו שהאחרון הוא קצבי, הם נשארים זוג שירים קטנים ויפים.

גם ב-Seamus, משעשע ככל שיהיה (הסיפור על הכלב Seamus), וויב הבלוז נשמר ולא נלקח כבדיחה.

כשמגיעה היצירה המשמעותית של האלבום Echoes, עם ריק רייט שדופק בפסנתר שעל מיתריו יש אטבי כביסה, שעובר דרך רמקול לזלי (הרמקול שהיו מחברים אליו את אורגן ההאמונד), המאזין כבר מוכן למשהו אחר, אחרי שעבר את הפאזות המוזיקליות השונות. הוא מקבל את היצירה הארוכה ביותר של הפלויד עד כה, ההזויה ביותר, המרגשת ביותר, ואולי הדבר המשמעותי ביותר שהפלויד עשו עד אז. זה שם אותם במקום אחר, אין עליהם כבר את חובת ההוכחה, ובכל זאת הפלויד מתעקשים לשבור את מוסכמות עצמם. קטע עוצמתי במיוחד שמונהג ע"י הקולות המלטפים של רייט וגילמור.

זה אולי תקליט שנזנח הצידה בראיה ההיסטורית, אבל העובדה הפשוטה היא שזהו התקליט האחרון הנון-פופוליסטי של הלהקה, אם לא נחשיב את Obscured By Clouds המעולה כשלעצמו, כי אחר כך באו אלבומי הכסף הגדול שהפכו את הלהקה למשהו אחר. שעתה היפה של הלהקה הוקלטה בנובמ' 71' ולעולם לא תחזור. (יאיר יונה).

Dark Side Of The Moon

"רוב בני האדם חיים בייאוש שקט", כתב הפילוסוף האמריקאי הנרי דיוויד ת'וראו. ובייאוש אנגלי טיפוסי, כך נראה, חיו ויצרו חברי להקת פינק פלויד, ובראשם רוג'ר ווטרס, כותב המילים העיקרי וכמעט הבלעדי בחבורה.

באלבומה הידוע והנמכר ביותר הגיעה פינק פלויד לנקודת האמצע שלהם: הנקודה בה שולבו יחדיו באופן סינרגטי הפסיכדליה מעוררת הדמיון, שחלוצה היה סיד בארט, מנהיג הלהקה הקודם, עם הרוק המתקדם מעורר המחשבה, שאליו החלו פינק פלויד לפזול עם "פרישתו" של בארט מהלהקה (אם אפשר לקרוא להתמוטטות מנטלית, כתוצאה של שימוש בסמים, פרישה). בארט מהווה חלק חשוב מפינק פלויד, לא רק בגלל שהתווה בעצם את אופי הלהקה וסגנונה המוזיקלי, אלא משום שלגורלו הייתה השפעה גדולה ומהותית על אופי ותוכן המוזיקה שיצרו שאר חברי הלהקה בשנים שלאחר עזיבתו מיד לאחר אלבומם הראשון.

ב-1973, כשש שנים לאחר הוצאת אלבומם הראשון, שנכתב ברובו ע"י בארט, ולאחר הוצאת ארבעה אלבומי אולפן ושני פסקולים שהילכו גם הם על הצל המוזיקלי שהשתרך מאחוריהם, יצאה פינק פלויד לדרך מוזיקלית חדשה עם צדו האפל של הירח.

טירוף. החיים המודרניים. המציאות המתעתעת – מושגים שלהם ביקש ווטרס ליצור פסקול ולהמחישם באמצעות צלילים, אפקטים ומילים. פינק פלויד הצליחה למצוא בצלו האפל של הירח את העולם האבוד של הנפש, ובראה אותו כקולאז' של שירים שמסגירים את הדברים שגורמים לנו לתקתק: זמן, כסף, שיגרה, הזולת ואנו עצמנו. בכולם האשם לטירוף, לתחושת הסוריאליזם ולמציאות המוזרה בפני עצמה, שאתה נאלץ האדם, כל אדם, לחיות בתוכה ולמרות זאת לזכור לשם מה הוא קיים.

פינק פלויד לא מנסה לתת תשובה לאף שאלה, אלא לתת זווית התבוננות שונה, מעט אקזיסטנציאליסטית, ולומר: אלו הדברים שמהם מורכבים חיינו, אבל תלוי כיצד מסתכלים עליהם, כי אחרי הכל, גם השמש הגדולה יכולה להיות מוסתרת ע"י הירח הקטן.

כיצירת מופת מוזיקלית וטכנית (האלבום הופק ע"י אלן פארסונס ושימש לא מעט מוכרי מערכות סטריאו לרכב כאבן בוחן לטיב הסאונד) זכה האלבום להצלחה ביקורתית ומסחרית אדירה והיה לאחד האלבומים הנמכרים ביותר אי פעם. כאלבום נושא, שהשירים בו מתקשרים האחד לשני וזורמים האחד לתוך השני, ההאזנה לו היא חוויה והעולם המתקבל מסך כל השירים הוא שלם.

בסופו, הוא מסוכם בצורה יפהפייה בשיר "אקליפס" והאלבום מסתיים בשיא, שהיחיד שמשתווה לו, לדעתי, הוא סופו של "אבי רואד", של הביטלס. חברה טובה, ללא ספק. זה האלבום שחושף את המיוחד בלהקה. זהו האלבום שגיבש אותה, שנתן לה את הכיוון, שהתווה עבורה ועבור המאזינים שלה את הדרך לכל מה שהם עשו לאחריו. יש שיטענו כי בצד האפל הסתיימה לה פינק פלויד הטובה, זאת של Meddle ושל Atom Heart Mother. אני חושב ששם היא רק התחילה. (תום טריביש)

ANIMALS

בערך בשנת 93' כשהגראנג' היה בשיאו, אני התחלתי את מסעי המוזיקלי בעולם הרוק, למדתי בבי"ס אוסטרובסקי שברעננה ומדי פעם הייתי מבריז מהשיעורים לכיוון חנות הדיסקים הקרובה, הייתי בוחן את הדיסקים מחפש ומתעניין, עד שיום אחד ניגש אלי מוכר החנות והמליץ על איזו להקה שבקושי שמעתי עליה. "זה דיסק שנראה לי שתהנה ממנו, יש פה חמישה שירים, שניים מהם שקטים ושלושה כבדים יותר", אמר, "זה באמת דיסק מצויין של פינק פלויד, אתה מכיר אותם, נכון?". אמרתי לו "בוודאי!", כשברור לשנינו שאני מכיר אותם כמו שאני מכיר את שיעורי הפיסיקה.

כעבור כמה ימים קניתי את האלבום אך ורק על סמך המלצתו של המוכר החביב, כי מלבד WE DON'T NEED NO, לא ממש הכרתי אותם. בשבילי זה היה משהו חדש, שירים מעל 10 דקות בחיים שלי לא שמעתי. וזה בהחלט היה אתגר. מאז עבר כבר הרבה זמן, את החנות סגרו, ואני הספקתי להכיר לעומק את עולם הרוק. 

כבר ממבט על עטיפת האלבום אפשר להבין שמדובר באלבום קודר, תחנת הכוח השחורה והעצומה על רקע השמים הקודרים של לונדון מעידים מה חושב ווטרס על החברה הבריטית. ברקע אפשר למצוא גם את החזיר המנופח שהפך באותה תקופה לסמל בהופעות שלהם.

האלבום שמושפע מסיפרו של ג'ורג' אורוול "חוות החיות" (שמדבר בגדול על כישלון המהפכה הקומניסטית של סטאלין) מציג את האנשים (של החברה הבריטית כמובן) בתור חיות: יש את הכלבים - לא בוטחים באף אחד, מנסים לפלס את דרכם בעולם האכזר. החזירים - השולטים במדינה, נצלנים ומושחתים. ויש את הכבשים - הפשוטים והתמימים שנדפקים ע"י החזירים והכלבים.

לפני כל שיר אפשר לשים לב לקולות החיות ברקע. לכל בע"ח יש קטע משלו, וכל שלושת הקטעים עוברים את 10 דקות, הקטע DOGS למשל נמשך כ-17 דקות, כאורכו של אלבום פאנק מצוי....

פינק פלויד אף פעם לא היו וירטואוזים כמו להקות הרוק המתקדם, אבל הלחנים שלהם בהחלט מעניניים, וההפקה והסאונד מצויינים, והתוצאה המוזיקלית היא מיסטית משהו, במיוחד עם כל האפקטים. את כל המילים לאלבום כתב רוג'ר ווטרס, שכבר היה בתהליך השתלטות על הלהקה, מה שגרם לחיכוכים ובסופו של דבר לעזיבתו.

אז אולי האלבום לא מושלם. DOGS הוא שיר ארוך מידי והוא די נמרח, המתופף ניק מייסון יכל היה להוציא מעצמו הרבה יותר, כנ"ל גם ריצ'רד רייט שהיה מכור באותה תקופה לסמים, אבל עדיין אם הייתי צריך לבחור אלבום אחד של פינק פלויד לקחת לאי בודד, הייתי בוחר באלבום הזה, כי ככה זה עם אהבות ראשונות. (יוני ארנברג)