אני טקסט פוליטי

"לפעמים שנאה פוקדת את חכי כסעודה עשירת טעם / תבשיל של נקמות ושל יראה מפני מה שיכול היה להיות כאן. פעם" (מקסים גילן, מתוך ב"ארץ אויב").

מי אמר שהספרות מנותקת, ושהמשוררים הם חבורת תמהונים המכלה זמנה במגדל שן מרוחק? ספר חדש, קודר, בועט, נולד בימים אלה מתוך כאב גדול ותחושת שליחות: אנתולוגיה של שירי מחאה עברית שרואה אור בהוצאת "חרגול", שירים שנכתבו בין השנים 1984 ל-2004, נגד הכיבוש, נגד המצב, לא חסרים הרי נושאים למחות נגדם. עטיפתו מעוררת דיכאון, מעין שילוב של כרזה פאשיסטית עם אסוציאציות של אדמה פצועה. כמובן שהכל בעיני המתבונן.

גם השם, "בעט ברזל", מעורר רגשות לוחמניים. מי שערכה, קיבצה ואף תרמה שלושה שירים נפלאים משל עצמה היא טל ניצן, מתרגמת (בעיקר מספרדית), משוררת, עורכת ומבקרת ספרות ("הארץ", "ידיעות אחרונות"). מה שמעניין בספר הוא

הבחירה: כמובן שנלקחו שירים של משוררים קאנוניים כמו אהרון שבתאי ויצחק לאור, נתן זך ומאיר ויזלטיר, אך לא רק.

"היה ניסיון לתת ספקטרום כמה שיותר רחב. מצד אחד משוררים ותיקים כמו טוביה ריבנר ודליה רביקוביץ', וגם הרבה משוררים מוכרים לא פחות כמו רוני סומק ואגי משעול, אבל היתה כוונה להביא גם קולות לא מוכרים יחסית, צעירים, חדשים, כמו טלי לטוביצקי וגיל אנגלשטיין, שהוא תלמיד תיכון".

האם זה נכון דווקא היום, כשרוחות ההיתנתקות מנשבות, להוציא קובץ כזה קודר?

"אני מתפללת שיבוא יום והספר הזה לא יהיה אקטואלי או רלוונטי. התחלתי לעבוד עליו לפני שנה וחצי, ולדעתי אנו עדיין עמוק בתוך הפצע השותת, בתוך הטרגדיה".

מה עמד לנגד עיניך כשהחלטת להוציא אנתולוגיה כזו?

"אנתולוגיה שכזאת היא בעצם מעשה כפול. היא קודם כל מעשה פוליטי ומפורש, והספר הוא הכי פוליטי, ואנו לא מסתירים זאת, אבל מצד שני היא גם מעשה ספרותי טהור העונה על צורך ספרותי ויוצא מנקודת מבט ספרותית. היה צורך גדול למפות את השירה הזו. הכיבוש והמחאה הפכו בזמן האחרון לנושא מאוד משמעותי לא רק בשירה ובספרות, אלא בשאר המדיות. הופתעתי לגלות כמה הנושא חדר עמוק לא רק אצל משוררים קאנוניסטים, אלא אפילו אצל משוררים שלא נחשבים פוליטים. ולמעשה, מאז צמד האסופות המפורסמות של שירי מחאה שפורסם לפני 20 שנה על מלחמת לבנון, לא יצא שום קובץ שכזה".

יש בכלל ציפייה שאנתולוגיה כזו תוכל להשפיע על השיח הציבורי, הפוליטי, התרבותי?

"כשאתה עוסק בשירה, אתה אכן משקיע את מיטבך בספר שייקרא על ידי מעטים. אני רואה בספרות ובשירה מכשיר שימושי ויעיל לחולל שינוי, למרות המציאות בה אנו חיים, ולספר כזה יש הידהוד. יכול להיות שמדובר בהדהוד איטי, אבל יש לו חשיבות מלבד ההשפעה, וזו חשיבות של תיעוד וזיכרון ועדות היסטורית ותרבותית, מעין כלי מחקרי להיסטוריונים של העתיד, בלי להישמע פומפוזית מדי".

זה לא מייאש להוציא ספר עבור קהל קבוע של קוראי שירה בלבד, שהוא מאוד מצומצם?

"זה לא מייאש בכלל. מבחינה מסחרית כמובן שיש כוונה להגביר את מעגל הקוראים, אבל אינני שואלת את זה לפני שאני משתתפת בעוד עצומה או הפגנה. זו שאלה משתקת. יש שורה של לאור מתוך הספר: 'אין לי ברירה אלא להתנגד', שמתמצתת את הסוגיה: לי לא היתה ברירה אלא לערוך את הקובץ".

את רואה עצמך עוד כמה שנים מוציאה קובץ נוסף?

"הייתי רוצה להיות אופטימית ולענות שהלוואי ולא אצטרך, אבל אני לא. כחלק משיטת העבודה שלי פיזרתי את צילומי השירים בסלון כדי לערוך אותם לפרקים, והתוכן שלהם באמת פתאום עשה לי שחור בעיניים. יש רגעים שאני מפחדת לחשוב על מה יהיו הקבצים הבאים, אבל בכל זאת, אני מזכירה לך שהפרק החותם את הספר נקרא 'אולי עוד יוכל להתאחות', ציטוט משיר בקובץ של אשר רייך".

"שירה פוליטית היא מסוכנת"

אחד הקולות הפחות מוכרים לקהל הרחב, אבל בהחלט מוכרים לקהל חובבי השירה הוא תמיר גרינברג, משורר שמאחוריו כבר שני ספרי שירה. ל"בעט ברזל" הוא תרם את השיר "הלל", שיר שנכתב לנוכח זוועות המלחמה בבוסניה. "קמתי בבוקר והוא פשוט בקע ממני", מספר גרינברג, "באופן עקרוני אינני כותב שירי מחאה ושירים על המצב. אני חושב ששירה פוליטית היא מסוכנת, כי היא בקלות יכולה לסבול מחד ממדיות ולאבד את מורכבותה".

ובכל זאת, גם גרינברג מאמין בכוחה של השירה לשנות משהו בשיח הציבורי הרחב, גם אם לא באופן חד משמעי: "אמנם שיר הוא קול קטן, ומקשיבים הרבה יותר לפרסומות מאשר לשירה, אבל ההד קיים. מדובר בתהליך איטי, בטפטוף. אני מאמין שהתפנית שחלה במדיניות של שרון היא גם תוצאה של הלך רוח תרבותי, ששירים היו חלק מאבני הבניין שלו. למרות שהמציאות השתנתה, עדיין מקשיבים לסופרים ומשוררים".

על הקובץ עצמו הוא אומר ש"מדובר בתעודת כבוד לעם, במצפן מוסרי בתקופה בה קל כל כך לאבד אותו, ואני לא חושב שתוכנית ההיתנתקות הקורמת עור וגידים תהפוך אותו לפחות רלוונטי. לצערי, סיטואציות שקיימות בספר עוד יבואו עלינו לרעה".

גם ליאת קפלן, שמאחוריה כבר ארבעה ספרי שירה (ובקרוב החמישי, שם זמני - "בבל טיוטה"), תרמה לקובץ שלושה שירים ומשוכנעת בכוחן של המילים להשפיע על המציאות. "השפה שלנו בונה את המציאות", אומרת קפלן, "הרי עיוותים של השפה יוצרים מציאות כמו למשל בביטוי 'קני מחבלים'. למעשה, אין עולם בלי שפה".

קפלן מביאה כדוגמה שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות - 'משא האדם הלבן' מאת רודיאד קיפלינג, או 'סברה ושתילה' מאת דליה רביקוביץ' - שירים שאנשים זוכרים אותם הרבה יותר מעשייה פוליטית קונקרטית. "השירים נשארים כטקסטים חיים בתודעות של האנשים", היא אומרת. בניגוד לאחרים, קפלן לא מוצאת בקדרות של הקובץ משהו יוצא דופן: "אם תפתח כל אנתולוגיה, אפילו של שירי אהבה, היא לא תהיה פחות קודרת מזו. כל שירה עוסקת בנושאים קודרים, זה חלק מההגדרה שלה, אני לא מכירה יותר מדי 'שירה שמחה'".

"בעט ברזל - שירת מחאה עברית 1984-2004", עורכת טל ניצן, 189 עמודים, הוצאת "חרגול".