שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    פורבס - מגדל בבל רועד
    החלום של אירופה מאוחדת, גדולה וחזקה חטף סטירת לחי מצלצלת מתושבי צרפת והולנד, שתיים ממייסדות האיחוד. אז נכון שמשאלי העם הללו לא אמרו "לא" לאיחוד האירופי, אלא רק לאישרור החוקה, אבל איש אינו משלה את עצמו: התהליך - גם אם יבשיל, בסופו של דבר - ייקח עכשיו הרבה יותר זמן, והאזרחים רוצים לחשוב עליו מחדש

    "אני לא יכולה להסתיר את העובדה שאני מאוכזבת מתוצאות משאל העם שנערך בצרפת", כותבת מרגוט וולסטרום השבדית, בבלוג שלה, ב-1 ביוני, יומיים לאחר שהעם הצרפתי אמר בצורה מפורשת "לא" לאשרור חוקת האיחוד האירופי.

     

    "כמוני ישנם עוד רבים וטובים במחנה ה"כן", שהאמינו שהחוקה עתידה להגביר את האפשרויות לשיתוף-פעולה במסגרת הפרוייקט האירופי, ויחד עם זאת, התוצאה ברורה ועלינו לכבד אותה", היא מסכמת את הנקודה ברוח כללי הדמוקרטיה.

     

    וולסטרום אינה איזו סטודנטית למדעי החברה בשטוקהולם, אלא סגנית נשיא הנציבות האירופית ומי שאחראית בין היתר על אסטרטגיית התקשורת של הנציבות. המשפט הבא שלה מעיד אולי יותר מכל על תחושת ההכאה על חטא
    שפשתה בקרב ה"אירוקרטים" (Eurocrats), כפי שהם מכונים על-ידי הציבור הרחב: "אנחנו באיחוד האירופי לא היינו טובים בהקשבה, ועלינו לפעול מעתה בדרך של הקשבה לאזרחים. אירופה השתנתה. האזרחים האירופאים משכילים יותר, ובאים יותר בדרישות כלפי הפוליטיקאים ונבחרי הציבור שלהם. זה יצריך מנהיגות אחרת בעתיד".

     

    אין כל ספק, שאירופה חוותה רעידת אדמה בעוצמה של 8 בסולם בריסל (מקום מושבה של הנציבות האירופית) בשלהי חודש מאי האחרון, כשאזרחי צרפת החליטו להפנות עורף למאמציו של ז'אק שיראק להביא לאשרור החוקה, וזאת במדינה שהיוותה מאז ומעולם את אחד הנדבכים המרכזיים בבניית החלום של אירופה המאוחדת והגדולה.

     

    זה יכול היה להיות פשוט וחלק אם שיראק היה מחליט לאשר את החוקה האירופית בפרלמנט הצרפתי, כפי שעשו עמיתיו באיטליה ובגרמניה, למשל. הוא היה זוכה לרוב מוחץ והאיחוד האירופי היה נע לו קדימה. אלא ששיראק, שעדיין סובל מכך שבבחירות האחרונות לנשיאות הצביעו הצרפתים יותר נגד לה-פן מאשר בעד שיראק - רצה להוכיח שהוא עוד מסוגל לאחד סביבו את רוב הצרפתים.

     

    מסיבה זו בחר במשאל עם וזכה בבגידת עם. את גלי ההדף אפשר היה להרגיש שלושה ימים מאוחר יותר, כאשר אזרחי הולנד דחו אף הם את חוקת האיחוד האירופי. כ-62% מהמצביעים - רוב מוחץ - נתנו דרור לפחדים שלהם והצביעו ברגליים ובידיים נגד ההתקדמות לקראת השלב הסופי באבולוציה של האינטגרציה האירופית - האיחוד הפוליטי.

     

    וכשהצרות מגיעות, הן מגיעות בצרורות, או בשלשות - כפי שקובע פתגם יידישאי עתיק. את המסמר האחרון בארון החוקה, נעצה, נכון לעכשיו, בריטניה, שהודיעה כמה ימים מאוחר יותר על כך שהחליטה להקפיא את משאל העם על החוקה, שאמור היה להתקיים ב-2006. דוברו של ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, התייחס, כמובן, לתוצאות המשאלים בהולנד ובצרפת ואמר: "לא נראה כעת הגיוני להמשיך בהליכים. נעשה הפסקה ונחשוב על העניין". 

     

    ההתחלה נראתה מבטיחה

     

    זה לא תמיד צלע. ב-29 באוקטובר 2004 חתמו מנהיגי 25 המדינות החברות באיחוד האירופי על האמנה המייסדת את חוקת אירופה, בטקס חגיגי ברומא. הדד-ליין נקבע ל-1 בנובמבר 2006, התאריך בו אמור היה להסתיים תהליך אשרור החוקה במסגרת ההליכים הפנים-מדינתיים, בין אם על-ידי הפרלמנט של כל אחת מהמדינות ובין אם באמצעות משאל עם.

     

    עד לחודש האחרון העניינים הלכו חלק כאשר 10 מדינות אשררו את החוקה, ביניהן ספרד, בה נערך משאל עם בחודש פברואר, ובו זכתה החוקה החדשה ל-77% מהקולות, מה שנתן אור ירוק לחלום של "ארצות-הברית של אירופה".

    העובדה שלא נרשמה התנגדות לחוקה נתפסה בעיני הוגיה, ביניהם הנשיא לשעבר של צרפת, ואלרי ז'יסקר ד'סטן, כאישור ללגיטימיות שלה ולמצע שלה.

     

    אחד החידושים העיקריים של החוקה היה יצירת תפקיד של שר חוץ לאיחוד, שנועד לתת משקל נגד לארה"ב בזירה הבינלאומית. במקביל, הציעה החוקה שורה של צעדים (ביניהם ביטול זכות הווטו של כל אחת מהמדינות, מה שתוקע רבות מן ההחלטות) שנועדו לייעל את תהליכי קבלת ההחלטות נוכח התרחבותו הבלתי פוסקת של האיחוד.

     

    בנוסף, הציעה החוקה החדשה שיתוף-פעולה הדוק יותר עם הפרלמנטים המדינתיים, כמו גם הליכים שנועדו לחיזוק הקשר עם אזרחי האיחוד (כדי לנטרל את התחושה שרווחה בציבור, ולפיה הוא מאבד את הקשר הישיר עם הפוליטיקאי הנבחר ומאבד את היכולת להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות בבריסל). 

     

    עם פרסום תוצאות משאלי העם, התברר שהציבור בצרפת ובהולנד לא קנה את הסחורה שניסו למכור לו הפקידים בבריסל. למה? חפשו את המניע, כמו בכל סיפור בלשי טוב. במקרה של ההולנדים והצרפתים, לא צריך ללכת רחוק מדי. הולנדית היא אמנם שפה לא קלה, אבל את התרגום בגוף הסרט יכול היה לתת במאי הסרטים תיאו ואן גוך, אלמלא נרצח לפני כשנה בדקירות סכין על-ידי קנאי מוסלמי. לאורך השנים נחשבה הולנד לאחת המדינות הליברליות ביותר באיחוד האירופי, ודאי בכל הקשור להכנסת זרים, אולם הרצח של ואן גוך היווה בהחלט נקודת שבר.

     

    שנתיים קודם לכן נרצח המועמד הימני לראשות הממשלה, פים פורטאון, שהאשים את האליטות הפוליטיות בניתוק מהאזרחים במדינה. הרצח הגביר את המתיחות הפוליטית והחברתית בהולנד, שהגיעה לשיא, כאמור, עם רציחתו של הבמאי ההולנדי, והוביל לאלימות בין-גזעית חסרת תקדים ואף לשריפת מסגדים. השד שנקרא "פחד מזרים" יצא מהבקבוק. על הפחד הזה התלבש היטב החשש מהצירוף העתידי של טורקיה המוסלמית לאיחוד האירופי.

     

    וגם כסף שיחק פה תפקיד משמעותי, כמו תמיד. הולנד, אחת המדינות העשירות באירופה, סובלת בשנים האחרונות מהאטה כלכלית. ההולנדים הינם התורמים הגדולים ביותר לתקציב האיחוד האירופי יחסית לגודל האוכלוסייה, ונראה שההצבעה האחרונה הראתה על חוסר רצונם להמשיך ולסבסד את המדינות העניות באירופה, קל וחומר על רקע העובדה שהמדינה בת ה-16 מיליון תושבים עשויה להיבלע בתוך פדרציה המכילה, נכון להיום, 480 מיליון איש, שעוד תלך ותגדל.

     

    החשש מהיחלשות מעמדה של הולנד, לעומת התחזקותן של מדינות אחרות (בעיקר המזרח-אירופיות) גרם לאזרחי הולנד להרגיש שהם נדחקים הצידה. תוסיפו לזה את עליית המחירים בעקבות הנהגת האירו, והחשש ההולנדי שהחוקה תפגע במדיניות הליברלית במדינה המתירה, בין היתר, נישואין חד-מיניים, זנות, הפלות וסמים קלים, ופתאום ההצבעה כנגד אישור החוקה נראית ברורה מתמיד.

     

    בצרפת הסיפור שונה, שכן צרפת הייתה אמורה ליהנות מהתחזקות מעמדה בקרב מדינות האיחוד כתוצאה מאישרור החוקה. פרופ' שלמה זנד, מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, המתמחה בציוויליזציה אירופית, מסביר כי "הצרפתים הצביעו נגד תחושת הניכור וההתעלמות מהמצב הכלכלי שבו הם נמצאים, כנגד שיראק, כנגד האנונימיות מול האליטה הקובעת בבריסל וכנגד חוקה שהיא לא מי יודע מה".

     

    כדור השלג שנזרק על-ידי ההמונים בצרפת צבר תאוצה וסחף איתו את ראש הממשלה, ז'אן פייר רפראן, ששילם את המחיר של שלוש שנות כהונה לא מוצלחות במיוחד והוחלף בידי שיראק על-ידי דומיניק דה-וילפאן.

     

    "מי שמסתובב ברחוב, יכול היה להבין את ההצבעה", אומרת ד"ר נלי מונין, מומחית לסחר בינלאומי ששימשה כציר הכלכלי לאיחוד האירופי בשנים 1999-2003. "לאנשים בהחלט מתאים חופש תנועה, כל זמן שזה מסתכם בכך. אבל כשיש תנועה מאוד מאסיבית של מהגרים לתוך אירופה, כאן כבר מתחיל החשש. כשזה מגיע לכיס, התמונה בכלל משתנה.

     

    כל אחד יודע שבשלוש השנים האחרונות המחירים ביבשת עלו ב-30%-50%, האבטלה עומדת על 10% ולאנשים יש בעיה לגמור את החודש. היה ברור שככל שמתקרבים לגרעין הקשה, כלומר אינטגרציה עד הסוף כולל איחוד פוליטי, ההתנגדות תגבר וזה מאוד אנושי.

     

    לכל מדינה יש את סדרי העדיפויות הפנימיים שלה, אף אחת לא מעוניינת ששלטון מרכזי יכתיב לה את המדיניות שלה, ואם תצרף לזה את המחיר האישי שכל אזרח משלם, הרי שפתאום מתעוררות המחשבות: "אולי זה לא זה", "אולי לא שווה לי בכלל". הייתה כאן בהחלט הפגנת שרירים של האזרחים, שאמרו בעצם שהם רוצים פסק זמן לחשוב אם זה מתאים להם". 

     

    בנציבות משדרים עסקים כרגיל 

     

    בין אם מדובר באפטר-שוק, באופטימיות בלתי נלאית או בחזות דיפלומטית, שגריר האיחוד האירופי בישראל, ראמירו סיבריאן-אוזל, משדר אווירה של עסקים כרגיל. 

     

    פורבס: האם תוכל לתאר את ההרגשה האישית שלך ביחס להצבעה של תושבי צרפת והולנד שדחו את החוקה? 

     

    סיבריאן: "ההרגשה האישית שלי אינה חשובה. מה שחשוב זה שגם לאחר דחיית החוקה בצרפת ובהולנד אין כל ספק שאמנת ניס תקפה והיא מספקת בסיס יציב ושלם לאינטגרציה בין המדינות. כמובן שהחוקה הייתה מספקת כלים טובים יותר, לעניות דעתי, להמשך התהליך, אולם דחייתה בהחלט אינה סוף פסוק". 

     

    לאן, אם כן, מועדות כעת פניו של האיחוד האירופי? 

     

    "מדובר בשתי מדינות שכרגע דחו את אשרור החוקה (צרפת והולנד, א.כ.), כאשר 10 כבר אשררו אותה ו-13 עדיין צריכות לאשרר, כך שצריך להמתין עד לסוף התהליך ואז לבחון אותו". 

     

    האם המשמעות של ההצבעה השלילית היא הסוף של אירופה המאוחדת? 

     

    "ממש לא. צריך לזכור שלא הייתה כאן הצבעה בשאלה: "אירופה המאוחדת - כן או לא". יש כאן הצבעה על שאלת החוקה בלבד. זאת אומרת, שמי שחלם על אירופה המאוחדת יכול להמשיך לחלום עליה, רק שטווח הזמן יתארך עכשיו". 

     

    האם אפשר בכלל לדבר על לוחות זמנים? 

     

    "זה יהיה לגמרי ספקולטיבי". 

     

    האם הרצון לקבוע חוקה לאיחוד האירופי לא היה מוקדם מדי? 

     

    "הגופים שעמלו על הנושא הם גופים מכובדים בעלי ניסיון, שהקדישו לעניין מספר שנים וקבעו לוח-זמנים שאמור להסתיים בנובמבר 2006. לכן, כפי שכבר ציינתי, צריך להמתין לסיום התהליך כדי להסיק את המסקנות". 

     

    איך, בכל זאת, אתה מסביר את ההתנגדות שנוצרה בקרב ההולנדים והצרפתים לחוקה? 

     

    "ממה שקראתי, מדובר בשורה של גורמים ולאו דווקא גורם אחד ספציפי שניתן להצביע עליו. מכל מקום, זו ההחלטה שלהם וצריך לכבד אותה". 

     

    אתה אופטימי לגבי המשך התהליך? 

     

    "בהחלט". 

     

    לדעה של סיבריאן-אוזל, לפיה התהליך של איחוד אירופה יימשך פשוט יותר זמן, שותף גם פרופ' אלפרד טוביאס, מחזיק הקתדרה על שם ז'אק מונה מהחוג ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, שממאן להתרגש מההצבעות האחרונות. בפרספקטיבה השמורה לאנשי אקדמיה הוא אומר, כי "לגרוס שהכל מתמוטט בעקבות ההצבעות האחרונות, זו תהיה הגזמה. אנחנו מדברים על איחוד אירופי שמונה כ-450 מיליון איש, שמתוכם כ-70 מיליון אמרו "לא" לחוקה".

     

    "מדובר בהקפאה של מצב קיים, שבגינו אולי התפקוד יהיה פחות טוב מקודם, אולם בהחלט אפשר לתפקד. למעשה, כל זמן שהאיחוד המוניטארי קיים ומחזיק מעמד, אני לא רואה צעידה לאחור. יחד עם זאת, אין ספק שההצבעות האחרונות ממוטטות את פרוייקט החוקה".

     

    טוביאס נדרש גם לנושא הביקורת המופנית תדיר כלפי הבירוקרטים של אירופה, והניכור שלהם בכל הקשור לקריאת רחשי הלב של הציבור. "כל התהליך האינטגרטיבי היה מלכתחילה אליטיסטי. הכוונה הייתה כי אירופה לא תיבנה מלמטה אלא מלמעלה. המחשבה הייתה, שהאנשים אולי ירגישו מוזר בהתחלה אולם אחר-כך הם יתרגלו", מסביר טוביאס, "אבל מסתבר שזה לא הולך כל-כך חלק".

     

    "יכול להיות שניתן היה להעביר את החלק הראשון של החוקה שנוגע להליכי קבלת ההחלטות, ושהיה צורך מיידי להעביר אותו כי עם 25 מדינות אי אפשר לתפקד בפרוצדורה הנוכחית, ולוותר על החלקים האחרים. היה צריך לתת לציבור זמן לקלוט את האיחוד".

     

    בניגוד לטוביאס, רואה מונין את הדברים אחרת לגמרי. "האיום על אחדותה של אירופה מרחף כל הזמן מעל. כרגע ישנן מספר בעיות שמחכות לפתרון: יש את הבעיה של טורקיה, שהיא המדינה המוסלמית הגדולה ביותר באירופה שמידפקת על דלתות האיחוד. כניסה שלה לאיחוד תשנה את כללי המשחק, מה גם שבהתאם לגודלה יהיה לה משקל-נגד משמעותי".

     

    "בנוסף, קיימת בעיה לא פחות חמורה, בדמות התביעות כנגד המדינות שחורגות מאמנת מאסטריכט בכל הקשור לעמידה בתנאי היציבות הכלכלית, שעומדות על הפרק בבית-הדין האירופי. אנחנו מדברים על גרמניה, צרפת איטליה וכו', המדינות הגדולות שלמעשה מסבסדות את האיחוד. המדינות הללו צפויות לקנסות יום-יומיים, עובדה שכבר הביאה לקריאה לשינוי אמנת מאסטריכט. אין ספק שהשילוב של הגורמים הללו, בצירוף הסדק הרחב שנפער עכשיו, יכול להביא להתמוטטות של הסיפור האירופי". 

     

    האם זה בכלל אפשרי? 

     

    האם הרעיון של שילוב רב-תרבותי ורב-מדינתי, כפי שמנסה אירופה ליצור, הוא בכלל אפשרי? אמנם ב-55 השנים האחרונות הוכיחו המדינאים האירופאים שהם מתקדמים רק בכיוון האינטגרטיבי, מבלי להביט לאחור, אולם כעת דומה שקצב ההתקדמות ייחלש.

     

    פרופ' זנד: "חשוב להדגיש כי בהצבעות האחרונות הציבור לא אמר "לא" לרעיון של אירופה הגדולה אלא "לא" לחוקה, מתוך חשש שהחוקה תקבע סופית מצב בו מדינת הלאום הולכת ונבלעת בתוך משהו שהוא גדול ממנה. גם אני הופתעתי מהקצב המהיר שבו התקדמו הדברים באירופה, במיוחד לנוכח ההתנגדות הגדולה שהייתה לאמנת מאסטריכט, ואנחנו מדברים בסך-הכל על 13 שנים אחורה".

     

    "הנסיגה של מדינת הלאום היא בהחלט גם נסיגה של הדמוקרטיה, ויחד עם זאת אני לא יכול לדעת בדיוק איזו צורה של האחדה תרבותית ולשונית יכולה להתפתח. קרל מרקס אמר פעם, שאם אמצעי הייצור משתנים - גם יחסי הייצור יכולים להשתנות. יכול להיות שההיסטוריה תמצא פתרון חדש לרב-תרבותיות. אנחנו לא צריכים להיות כבולים בפרדיגמות מהעבר כשאנחנו בוחנים את המודל האירופי".

     

    האם המדינאים האירופאים יוכלו לגשר על הפערים הגדולים שקיימים בין מדינות מערב אירופה העשירות והשבעות, שסובלות מהאטה כלכלית ומאבטלה גבוהה, לבין מדינות מזרח אירופה, שנהנות מצמיחה ורעבות להכרה ולהצלחה בינלאומית? האם האינטרסים הכלכליים של ספרד ואירלנד, שמתפתחות בצעדי ענק, דומים לאינטרסים של גרמניה ואיטליה?

     

    האם הליברליזם ההולנדי יכול לדור בכפיפה אחת עם הפונדמנטליזם התורכי או עם הנוקשות של הפקידים בבריסל? האם הקפיטליזם הבריטי יכול שלא להתנגש עם מדיניות הרווחה השלטת בצרפת ובסקנדינביות? האם בכלל אפשר לדבר על איזשהו דגם של "אזרח אירופאי חדש" כאשר כל תרגום של מסמך, לא כל שכן החוקה העתידית, צריך להיעשות ב-20 שפות לפחות?

     

    את התשובה הזמנית לכל השאלות הללו שמדירות שינה מעיניהם של לא מעט גופים ואנשים על פני הגלובוס ניתן היה לקבל באופן חלקי במסגרת ועידת הפסגה של ראשי המדינות שהתקיימה באמצע יוני בבריסל. בישיבה שכונסה על מנת לדון במשבר החוקה, נתגלע משבר חדש שעניינו אישור תקציב האיחוד האירופי.

     

    המו"מ על התקציב הסתיים בוויכוח קשה בין בריטניה לצרפת. צרפת גינתה את בריטניה על שזו לא מסכימה להקפיא את הקיצוץ בתקציב (קרי: לוותר על החזר של חמישה מיליארד אירו שאותו מקבלת זה 20 שנה בריטניה מהאיחוד). בריטניה מצידה לא נשארה חייבת וגרסה שהקפאת הקיצוץ מחייבת את קיצוץ הסובסידיות לחקלאים.

     

    צרפת היא המרוויחה הגדולה ביותר מהסובסידיות לאיכרים שלה, והיא דחתה כמובן את ההצעה הלונדונית. מילא דחתה, אבל הכפישה את ראש ממשלת בריטניה שלא נשאר חייב והכניס לצרפתים. את הוועידה סיכם הקאנצלר הגרמני גרהרד שרדר במילים: "אנו באחד המשברים הקשים ביותר שידעה אירופה מעודה". אגב, גם לנושא משבר החוקה לא נמצא פתרון וההודעה הרשמית מבריסל מדברת על בחינת הנושא מחדש במחצית הראשונה של 2006. בקושי על פסק הזמן הזה הצליחו להסכים בבריסל.

     

    אם הולכים אחורה בהיסטוריה, רואים שככל שהאימפריות גדלות יותר - כך הן הופכות לפגיעות יותר. בין אם המיתוס של מגדל בבל היה רק מטאפורה או הד למשהו שקרה באמת, התוצאה הסופית הייתה כתובה באותיות קריאות למדי על הקיר שהתמוטט. נכון ליולי 2005 (ואחרי שהאירו קרס ב-4% מיום משאל העם הצרפתי ועד לוועידת הפסגה בבריסל שלושה שבועות מאוחר יותר), מגדל בבל המודרני בהחלט רועד. 

     

    תאריכי מפתח בתולדות האיחוד האירופי 

     

    1951 צרפת, גרמניה, איטליה, הולנד, בלגיה ולוקסמבורג חותמות על אמנת פאריס לכינון קהילת הפחם והפלדה האירופית.

     

    1957 ב-25 במרץ נחתמות אמנות רומא,המכוננות את הקהילה הכלכלית האירופית (EEC), קרי: ביטול מכסים ואת הקהילה האירופית לאנרגיה גרעינית (EURATOM).

     

    1967 אמנת המיזוג שנחתמה ב-1965 מיושמת, וממזגת את מוסדות שלוש הקהיליות (הפחם, הכלכלית והגרעינית) למועצה אחת, נציבות אחת ופרלמנט אחד.

     

    1968 השלמת איחוד המכסים 18 חודשים לפני תאריך היעד. בזאת מתבטלים כל המכסים וההיטלים בין המדינות-החברות, ומוחלים מכסים אחידים כלפי יבוא ממדינות מכל העולם שאינן חברות באיחוד.

     

    1973 בריטניה, אירלנד ודנמרק מצטרפות לקהילה האירופית ומעלות את מספר המדינות-החברות לתשע.

     

    1979 צירי הפרלמנט האירופי נבחרים לראשונה בבחירות ישירות על-ידי אזרחי המדינות-החברות.

     

    1981 יוון מצטרפת לקהילה, הכוללת עתה 10 מדינות-חברות.

     

    1986 ספרד ופורטוגל מצטרפות לקהילה, ומספר המדינות-החברות עומד עתה על 12.

     

    1993 נקבעת כיעד לשוק כלכלי מאוחד באירופה.

     

    1987 האקט האירופי האחיד (SEA) מכניס שינויים לאמנות הקהילה, ומתחילה השלמת תהליך השוק הפנימי (אירופה 1992).

     

    1992 12 המדינות-החברות חותמות על אמנת האיחוד האירופי במאסטריכט. 1999 נקבעת כיעד למעבר למטבע המאוחד.

     

    1993 השוק האירופי הפנימי מיושם.

     

    1995 אוסטריה, שבדיה ופינלנד מצטרפות לאיחוד האירופי, ומספר המדינות-החברות עולה ל-15.

     

    1997 שרי החוץ של המדינות-החברות חותמים על אמנת אמסטרדם ומציבים "משמעת תקציבית".

     

    1998 הבנק האירופי המרכזי מוקם. תחילת המשא ומתן לקראת הצטרפותן של הונגריה, פולין, אסטוניה, הרפובליקה הצ'כית, סלובניה וקפריסין.

     

    1999 ב-1 בינואר מושק האירו.

     

    2001 אמנת ניס נחתמת בפברואר. בדצמבר, במפגש של המועצה האירופית הנערך בלייקן שבבלגיה, מאמצת זו הצהרה בדבר עתיד האיחוד, וסוללת בכך את הדרך לרפורמה רבתי. מוסדרים המוסדות האירופיים ואופן התנהלותם. יוון מצטרפת אל מרחב האירו.

     

    2002 בפברואר, הופך האירו למטבע היחיד בקרב 12 המדינות-החברות המשתתפות במרחב האירו.

     

    2003 ב-16 באפריל נחתמת אמנת ההצטרפות בין האיחוד האירופי לרפובליקה הצ'כית, אסטוניה, קפריסין, לטביה, ליטא, הונגריה, מלטה, פולין, סלובניה וסלובקיה באתונה, יוון. מספר המדינות החברות הוא עתה 25. ביוני, במועצה האירופית בסלוניקי, יוון, מתקבלת טיוטת החוקה של האיחוד האירופי כבסיס טוב לשיחות העתידיות לגבי עתידה של אירופה. השקת יוזמת אירופה המורחבת.

     

    2004 ב-29 באוקטובר חותמים ראשי 25 המדינות החברות באיחוד על האמנה המייסדת של חוקת האיחוד האירופי.

    2005 ב-29 במאי מצביעים אזרחי צרפת במשאל-עם כנגד אשרור החוקה. ב-1 ביוני מצביעים אזרחי הולנד במסגרת משאל עם כנגד אשרור החוקה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רויטרס
    צרפת והולנד אמרו לא לחוקה
    צילום: רויטרס
    אירופה הגדולה: לא מסכן, רק מעכב
    מומלצים