מדברים בשקט

בצירוף מקרים, ואולי לא, הוקדשה תוכנית הצהריים של מני פאר לנושא המתת חסד, בדיוק ביום שבו התפרסם כי אושרה בקריאה ראשונה הצעת החוק המתירה לחולים סופניים לסרב לטיפול שיאריך מלאכותית את חייהם. שלושת מרואייניו של פאר ייצגו כולם מקרים שבהם לחולים כבר אין אפשרות להביע את דעתם.

בשעת שידורה של "משולש ישראלי", המגיבים הרלוונטיים לנושא, מי שבעד ומי שנגד ומי שמרגיש צורך להזדעזע, לא נמצאו מול המסך. סביר להניח שבאופן אירוני, דווקא הצופים היחידים בשעות אלה הם מי שיושבים כבר שנים במוסד גריאטרי, ליד חולה שלא יתעורר לעולם.

אבל כל זה לא מנע מפאר לקיים דיון נוגע ללב עם בני המשפחות. היו חסרים באולפן משפטנים, רופאים ואפילו פילוסופים. מישהו שייתן תובנה נוספת שאיננה רגשית בעיקרה. מישהו, שגם אם איננו בן משפחה, גם הוא צלע חשובה באותו משולש ישראלי. סיפוריהם של בני המשפחות דומים עקרונית, ואחד מהם מייצג את כולם. הורגש חסרונה של תובנה רציונלית יותר. אבל אף מומחה בתחומו לא נראה בשטח. טוב, מדובר באירוע שקט מדי מבחינתם. המומחים יסתערו על האולפנים רק בסמוך לקריאה השלישית, וגם אז יעדיפו להזדעק בפריים-טיים. שלא כמו אצל מני, שם הם לא יצליחו לסיים משפט אחד ברצף, אבל כולם יראו אותם בטלוויזיה. מי צריך יותר מזה.

לפחות דבר אחד ראוי להערכה מצאתי אצל כל הנשים שהתראיינו בסרטה היפה של שרי מקובר-בליקוב: אף אחת מהן לא קיטרה, אף אחת מהן לא הייתה שקועה בהתייפיפויות האינסופיות ובנסיון להציג את חזונה ואת עולמה כטוב שבכל העולמות האפשריים, בסגנון המקובל על משתתפות "אמא מחליפה". ההבדל הזה הוא עקרוני, קשור לתפיסת עולם, לא נובע רק מהבדלי הז'אנרים, סרט תעודה מול תוכנית בידוריאליטי.

"בת מלך" עסק בעולמן של נשים חרדיות. אם מעיפים ממנו את כל קלישאות ה"הצצה הנדירה" וכו' (ההצצה כבר לא כל כך נדירה, וחיי הנשים החרדיות כבר צולמו ותועדו בלא מעט סרטים) מתקבל תיעוד מרשים, כן, חושפני ואפילו פואטי.

אף שהסרט היה מעניין, לא הצלחתי בדיוק לרדת לסוף דעתן של היוצרות. מה בדיוק רצו להראות? שנשים חרדיות הן גם יפות? שיש להן יחסי אהבה וקרבה עם בעליהן? שילדיהן אהובים ומטופחים, מושקעים וחכמים? שאנחנו חיים בעולמות אחרים על פני אותו קו רוחב? שיש אצל החרדים קווים אדומים שאצלנו הם בקושי ורודים? שבכל זאת כולנו בני אדם?

אהבתי את הסרט, משום שהיה סרט יפה. הצלם, צ'רלי שיטרית, עשה עבודה טובה ומשכנעת. אני לא בטוחה שמדובר בסרט שיש בו הישג רעיוני גדול, וגם ההישג ה"עיתונאי" לכאורה, אותם צילומים נדירים מחתונתה של נכדת האדמור מוויז'ניץ, לא נדבקו היטב לשאר חלקי הסרט. אם התכוונו להיות איזה סמל-על למחזוריות חייה של האשה החרדית, זה לא ממש עבד. נשארנו עם שתי חטיבות: תיעוד (אילם) של החתונה מצד אחד, וראיונות עם הנשים מצד שני.

וייתכן שגם חלק מהראיונות היה מיותר. ייתכן שדווקא התמקדות באחד הזוגות שהופיעו בסרט היתה משאירה רושם חזק יותר. בכל מקרה, ייתכן שבכלל הגיע הזמן להפסיק לתעד את החרדים כאיזה זן נכחד ומסתורי. אין כל כך הרבה חידתיות בעצם העובדה שמישהו בוחר לחיות את חייו אחרת ממך. אולי כדאי להשאיר את ההלם והתדהמה מן העובדה שיש נשים שמתאים להן לגדל 14 ילדים - לתוכניות מסוגת "אמא מחליפה".