חמודי אחד שווה אלף מילה
"תעשי לי אווירון", שמקבץ את איוריה של דניאלה לונדון דקל, הוא אחד הספרים הכי מצחיקים על הורים וילדים. וגם: "משלים פילוסופיים" הוא ספר שיכול ללוות את המשפחה שלכם תקופה ארוכה
קחו למשל את תשעת הריבועים בסיטואציה הקרויה "רשות". מי שלא מתפקע מצחוק ככל הנראה לא נתן דעתו מעולם לילד. זאטוט גורר כיסא אל ארונות המטבח, מטפס על משטח, מוצא שוקולד וממלא את פיו, מרייר על סביבתו וכשאמא נכנסת, היא תמהה וקצת כועסת, אבל בריבוע האחרון הזאטוט מושיט את חורבות החפיסה לאמו ושואל בפרצוף מרוח - אפשר שוקולד?
גיבורי "תעשי לי אווירון" הם חמודי ואמא, והציורים מינימליסטיים – רק מה שנחוץ כדי להסביר את הסיטואציה, ועוד משהו קטן: לחמודי יש אזניים שמזהות אותו ספק כגור, ספק כבנה של מערכת כוכבים שונה משלנו. הקווים נקיים, נהירים, חפים לחלוטין ממניירות. גם הטקסט הוא רק מה שהכרחי, ואת הפרשנות הרפלקסיבית אתם מוזמנים לעשות בעצמכם, אחרי שתצחקו. עם זאת, תמצאו בריבועים את כל המנעד הרגשי הסבוך שמפרנס פסיכולוגים, יועצים, ספרי הדרכה, בתי ספר להורים ושלל גדול של תוכניות טלוויזיה רוויות עצות מחכימות פחות או יותר ורציניות להחריד. בעידן של הורות נבוכה ומבולבלת, כשההורה משמש לרוב כשק החבטות של הפעוט בשמן של תיאוריות שמקדשות את הפעוט והופכות אותו למרכז החיים או לתכליתם ממש, "תעשי לי אווירון" לא רק מצחיק. הוא גם מראה מלוטשת היטב של היחסים הכי מורכבים, מאתגרים, מתסכלים ומתגמלים שיש בין בני אדם. תיצמדו לספר, ותראו כיצד הסיטואציות הפרטיות של דקל לונדון וחמודי שלה מתרחשות בכל בית: כן, גם אצלכם. ולא רק בישראל, ולא רק בעולם המערבי.
לעתים קרובות קורה שקומיקס מאבד מכוחו כאשר הוא מוגש לקורא בצורה מרוכזת כל כך. "חמודי" ו"חמודי ופיצי" קנו להם עדה גדולה של מעריצים כטורים שבועיים בעיתון, שכמה מהם כבר מצהיבים מתחת למגנטים על המקרר הביתי שלי – אבל כאן מתרחש קסם מיוחד במינו, כי המינון המרוכז דווקא מעצים את כוחן של הסיטואציות ואיכשהו, באלכימיה לא ברורה, הכל נהיה מצחיק יותר – וגם מנחם יותר.
בהקדמה כותבת המחברת כך: "כשאני מדפדפת בספר אני נוכחת לדעת כי דמותה של האם בנויה מתשעים ותשעה אחוזים של חוסר אונים. חוסר אונים משווע. מכל מפגש עם חמודי היא יוצאת וידה על התחתונה... האם האמא היא אני? למרות שמנגנוני ההכחשה מורים לי לטעון שלא, אני אומרת – נניח שכן. האם מותר לי להתנחם בעובדה שאני לא לבד בסיפור הזה?" ובכן, מותר בהחלט. וזה לא חוסר אונים, קוראים לזה בפשטות, הורות. ומותר למחברת להתנחם גם בכוח שהסיטואציות המצויירות שלה יעניקו למי שמעיין בהן.
טענה אחת ששמעתי מפי כמה מעריצים היא, ש"חמודי" ועלילותיו לא מצחיקים ילדים ובכלל לא מיועדים להם. אנא, אל תזלזלו באפשרותו של החייזר הביתי שלכם לחוות רגעים של חשיבה רפלקסיבית ולמצוא בתוך עצמם את יסודות עולמו של הילדון עם האוזניים הזקורות. ואם לא – לא נורא. כשיגדלו קצת, כשגם הספר יצהיב מעט, יתאהבו בו. ועד אז, אני מקווה בשבילו שיתורגם להמון שפות, לתועלת החמודים והוריהם הנבוכים בעולם.
"משלים פילוסופיים לילדים": ספר שחוזרים אליו
לפעמים נוחתים על המדף ספרים שמייד מעוררים את השאלה, "איך לא חשבו על זה קודם". מישל פיקמל חשב וגם עשה: הוא קיבץ עשרות סיפורים, אגדות ומשלים מרחבי העולם, עיבד אותם לילדים והפך אותם לספר שכולו שאלות פילוסופיות גדולות, כאלה שבני חמש ובני תשעים גם יחד, באשר הם בני אדם, מתחבטים בהן בלא הכרעה שוב ושוב.
במקום מוסר השכל דידקטי, צירף פיקמל שאלות לסיפורים שלו, והן קרויות כאן "סדנת הפילוסוף". קחו למשל את "שני הנזירים והנערה הצעירה", סיפור זן ידוע על אודות נזיר שהפר את האיסור לנגוע בגוף של אישה ונשא על גבו נערה אל מעבר לנהר, במים הגועשים. רעהו כעס, איים להלשין לאבי המנזר, ובסופו של דבר שמע מן הנזיר ה"חוטא" את התשובה הניצחת, "חלפו כבר שעתיים מאז שהשארתי אותה על הגדה, ואילו אתה הוא זה שעדיין נושא אותה על גבך". ב"סדנת הפילוסוף" הצמודה לסיפור כותב פיקמל: "מה לדעתכם חמור יותר – לעשות מעשה אסור אחד ולשכוח אותו או לא לעשות דבר אבל לחשוב מחשבות אסורות? זוהי שאלה פילוסופית בתחום המוסר. והנה עוד אחת: האם אין מצבים שבהם אנחנו חייבים להפר חוק או מצווה כדי לעזור למישהו?"
סיפורה של אנטיגונה, משלים סופיים, אגדות הודיות ואפריקניות, צ'ואנג-טסה והפרפר, סיפור עם מרוסיה, סיפור מקובצי נאסר א דין הודג'ה, סיפורו של הסוס בוצפלוס – העושר החבוי בין הדפים פשוט מרהיב, ו"סדנת הפילוסוף" איננה בהכרח סדנה דידקטית כמו בדוגמה שהובאה כאן, אלא בעיקר הפשטה של כמה שאלות אפשריות, שבעצמן מחוללות עוד ועוד שאלות.
על כריכת הספר, מתחת לשמות היוצרים (המאייר הוא פיליפ לגוטייר והאיורים צבעוניים וקצת מזכירים את הקווים של קית הרינג) כתוב כך : "מסע קסום אל המחשבה האנושית לגילאי 5-120". בשלבים, כמובן. חלק מן הסיפורים יחלפו מעל לראשיהם של בני החמש בלי לעניין אותם כלל. אלה שעוסקים בשאלות של צדק, צדקה, אנוכיות וחלוקה דווקא מתאימים לצעירים במיוחד, אבל "סדנת הפילוסוף" שבצידם צריכה להמתין שנים אחדות. מה שמקסים במיוחד בספר הזה הוא האפשרות להפוך אותו לכלי-עבודה משפחתי מצוין: לקרוא סיפור מדי פעם, לנסות לשוחח עליו, להפוך אותו לחלק ממארג הסיפורים שמלווים את בני המשפחה גם אחר כך, להשתמש בו בסיטואציות הנכונות – ולשוב אליו, ואל אחרים, עם תובנות בוגרות יותר.
בימים שבהם גם ספרי הילדים נכנעים לקצב צרכני של "קרא וזרוק", נדיר מאוד למצוא אחד כזה שישרוד בבית שנים ארוכות. הנה סיפור יפהפה אחד: "היה היו פעם שני אנשים, האחד עשיר כקורח והשני עני מרוד. לכל אחד מהם היה בן, וכל אחד מהם התגורר בצד אחר של אותה גבעה גדולה. יום אחד טיפסו האיש העשיר ובנו לראש הגבעה ושם, בהינף ידיים רחב כמניפה, הצביע העשיר על כל הנוף שהשתרע למרגלותיהם ואמר לבנו: 'הבט, בקרוב כל זה יהיה שלך!'. באותו רגע עצמו, האיש העני עלה גם הוא עם בנו לצלע אחרת של הגבעה, ושם, מול השמש העולה שכבר האירה את המישור, אמר לו: הבט!".
אם אתם מאמינים בקיומה של צלע אחרת של הגבעה וחושבים שצריך לחלוק את האמונה הזאת עם בני הבית, הספר הזה וודאי נועד לכם.
- "תעשי לי אווירון" מאת דניאלה לונדון דקל, הוצאת כתר.
- "משלים פילוסופיים לילדים" מאת מישל פיקמל. מאייר: פיליפ לגוטרייר. מצרפתית: ראובן מירן, הוצאת אחוזת בית.
